אני וחברות שלי רבנו ועכשיו בחופש אין לי עם מי להיפגש, איך אמצא חברה אמיתית?

היי אז הסיפור שלי הולך ככה.. יש כאלה שיתחברו ויש כאלה שלא אבל בטח כל אחד עבר שלב כזה ויעבור בחיים.. זה גיל ההתבגרות. אני שונאת אותו. בטח כולם יבינו.. אבל לא על זה באתי לדבר.. טוב אולי קצת מזה.. אז ההיתי צעירה לפני שנתיים בערך עברתי לחטיבה. בית ספר חדש. התחלה חדשה. לא ההיתי כל כך בולטת ביסודי. מתולתלת. עניים ירוקות. ושקטה. ההיתי עם חברות אבל לא ההיתי באמת אני. ההיתי חיקוי.. וכשעברתי בית ספר כל כך התרגשתי החלטתי לבנות לי חיים חדשים וככה עשיתי.. מצאתי חברות טובות שליוו אותי כל כיתה ז וחצי.. הם היו איתי.. ההינו עושות פשוט הכל יחד. הכל!! מלעשות שיחות של שעה בטלפון ועד להתארגן ביחד ולהעביר בגדים עד לרמה של נעליים וגרביים!! ואני פשוט ההיתי אני. ואהבתי את זה. עד שיום אחד קרה לי משהו. בריאותי.. היו חששות לקחו אותי לבית חולים. וסיפרתי להם את זה זה היה תמים ונקי אז.. אבל אז זה הסתבך.. נוספו על האמת הזאת עוד כל כך הרבה שקרים שחלק אני חושבת שהם המציאו בעצמם ורובם אני.. אבל אני לא זוכרת מה אמרתי אפילו!! איך זה הגיע לרמות האלה!! רבנו. הם כד עכשיו נוטרות לי טינה. ולא מוכנות לשחרר. אני מרגישה כאילו כולנו בכלא אחד גדול. וכולם מחזיקות מפתח. חוץ ממני.. והם לא מוכנות לפתוח את השער.. כי אם הם יפתחו גם אני יצא.. וכנראה שזה כואב להם.. מאז עברו שנתיים כמעט ואני מרגישה אשמה כבדה.. כואב לי. אני לא יכולה לעשות כלום כי זה מזכיר לי אותם.. אבל זה קצת נרגע.. אני מרגישה כל כך אשמה. כל כך הרבה כעס על הבגידה הזאת!! אתם אמורות להיות איתי!! לאן לעזאזל אתם חושבות שאתם הולכות?!?! והם הלכו. והמשיכו בחיים שלהם.. ככה נראה ואני לא יתפלא אם הם שכחו אבל אני לא מסוגלת לשחרר לגמרי ולעבור הלאה.. אני מעריכה מה שנשאר לי בלי עין הרע אבל גם זה עומד על חצי רגל ולא באמת איתי.. מצאתי ״חברות״ שתמכו בי ועזרו לי ועכשיו.. שהגיע החופש אני מוצאת את עצמי מחפשת עם מי להפגש או שהם מסננים או שהם לא יכולים.. או שאנחנו קובעים אבל לא נפגשים בסוף. בלי עין הרע אני תמיד צוחקת איתם תמיד!! לא משנה מה קרה זה קצת מעצבן שאחרי כל מה שהם עשו לי ואני עוד אסלח?!?! אני חושבת שזה מחולשה.. אבל אני לא יודעת. אני ממש מרגישה בודדה אבל מוקפת אנשים. שלא באמת רוצים להיות איתי.. ככה נראה.. נמאס לי להיות עצבנית ולהרגיש אשמה. ונמאס לי מהתעלמויות האלה של ה״חברות הכי טובות שלי״ לשעבר.. ונמאס לי להרגיש שזה מוצדק מה שהם עושות לי!! כי זה לא!! אם אתם לא מסוגלות לרדת ממני איך אני יעשה את זה?!?! נמאס לי כל פעם ששואלים אם הכל בסדר אז לענות שכן.. כי פשוט אין בי כוח להסביר ולקבל את אותה התשובה :״יש לך פה בעייה״
באמת אחיי?! מזל שאמרת אחרת לא ההיתי יודעת!!
נמאס לי.. פשוט נמאס לי אני רוצה להתחיל חיים חדשים שוב אבל אני לא רוצה לברוח.. וגם אם ההיתי אני לא יכולה כבר התחלתי ללמוד לבגרויות ואני לא רוצה לבזבז זמן על להתחיל את זה מחדש.. מה אני צריכה לעשות כדי לשחרר את עצמי ולמצוא חברה אמיתית? תודה שקראתם..