אין בי יותר שמחת חיים, אני רק בוכה ומרגישה שהמשפחה שלי מתרחקת ממני

היי, אני בת 14, כתה ח.. אני לא יודעת עד כמה השאלה הזאת רצינית בשביל אתר כזה אבל אני אנסה בכל מקרה..
כבר במשך שנה אני מתחילה להרגיש ריקנות.
יש לי רק חברה אחת (אני ביישנית מאד), ואין לי טלפון-אמא שלי לקחה לי אותו בתחילת שנה בגלל שהיו לי ציונים נמוכים במתמטיקה ולפני כמה ימים הסתבר שהיא איבדה אותו לגמרי, אז כשעוד היה לי טלפון עוד הרגשתי די בסדר כי היו לי קבוצות עם כמה חברים שנפגשתי עם חלקם ועם חלק פשוט היה לי כיף לדבר אבל ניתקנו קשר כשאמא שלי לקחה לי את הטלפון, הרגשתי כלכך בודדה וחסרת אונים, וכל מה שלאמא שלי היה אכפת ממנו אז זה מתמטיקה, גם עכשיו בחופש אני מרגישה נורא, בלי מסגרת ובלי שום דבר לעשות חוץ מ100 תרגילים שאמא שלי אמרה לי לעשות כל החופש ביואל גבע ושעורי בית ועבודות שכבר סיימתי.
עם החברה היחידה שיש לי אני לא יכולה לתקשר כי אני לא יודעת את הטלפון שלה בעל פה, וגם אם במקרה אשיג אותו אני לא אוכל להפגש איתה כי לא מרשים לה לצאת החוצה רק או אני בבית שלה או היא אצלי. אני מרגישה שהמשפחה שלי מתרחקת ממני, אחותי הגדולה רק עם חברים שלה כל היום והיא כל הזמן עם חבר שלה והיא קוראת לו באמצע הלילה לבית בלי שאף אחד יודע, אבא שלי עונה לי רק תשובות קצרות של כן ולא, הוא כן מביא לי כסף אם אני מבקשת והוא כן קונה ל את רוב הדברים שאנ י מבקשת אבל זה מרגיש כמו לתת כסף בשביל שאני אעזוב אותו וזהו. היום חשבתי שמה שיגרום לי להרגיש יותר טוב זה לעשות מטלות של אמא שלי כשהיא הייתה בעבודה שלא יהיה לה קשה, אז תליתי כביסה ושטפתי כלים, ניקיתי את הרצפה במטבח ואת כל השיש אבל היא רק מצאה מה להגיד לי מה לא בסדר ומה טוב ושלא הלכתי לקנות מצרכים ושלא הכנתי לה אוכל. גם היום בגלל שלאחותי יש אוטו הצעתי לה לנסוע לטיב טעם לקנות מצרכים והיא אמרה שהיא לא רוצה לנסוע איתי שהיא רוצה לנסוע עם אבא, והיא גם ממש מדברת איתי מגעיל כאילו שעשיתי לה משהו..
וזה לא שמרביצים אותי או מקללים אותי (כאילו כן מקללים ואמא יכולה להרביץ עם מגבת אבל זה מגיע לי) וזה לא שכולם רעים אליי פשוט לא טוב לי כלכך נפשית.. ואם רציתם להגיד משהו על חגים עם כל המשפחה אז אנחנו חוגגים רק את השנה החדשה וגם זה נעשה יותר ויותר עלוב כל שנה-אמא שלי לא הרשתה לי אפילו לשים עץ השנה.
בקיצור אני מרגישה נורא ריקנות, אין לי עם מי לדבר, עצוב לי ואני מרגישה כמעט כל יום יותר רע. חוץ מזה, כשאני מדברת עם אנשים לפעמים בכתה זה הזוי בשבילי לחייך או להביע רגשות, אני חסרת שמחת חיים, וקשה לי להתחבר לאנשים מהכתה, אני לא מוצאת תחומי עניין משותפים איתם, יש שם הרבה פרחות וערסים למרות שזאת כתת מופת, אני אנטי סושיאל, אנשים חושבים שאני פריקית. מה לעשות?