לבעלי אין חברים והוא לא מתעניין בחיי חברה! זה נורמלי?

שלום כולם..מצטערת על החפירה המתקרבת.
אז ככה, אנחנו נשואים שנה בערך ואין על בעלי בן אדם מדהים. יש לו תכונה אחת בלבד שקצת מטרידה אותי... לבעלי בקושי יש חברים או שיותר נכון הוא פשוט לא מתעניין בחיי חברה בכלל!!! חשוב לציין שאין בעיה עם האישיות שלו, מדובר באדם עם יכולות חברתיות ותקשורתיות מאוד מאודד גבוהות. הוא מאוד ורבלי ורהוט ובעל ביטחון. יודע לפתח שיחה בשניה עם כל בן אדם. והכי חשוב הוא פשוט בן אדם מקסים שכולם אוהבים! אין אחד בעולם שלא מחבב אותו, אבל באמת! העניין הוא שהוא פשוט לא מחפש את החברה... מבחינתו להיות בבית סגור עם עצמו או איתי וזה מספק אותו.. יש לו כמה חברי ילדות בודדים שהם נפגשים פעם במאה שנה (כשאני יוזמת! הזוי!). ויש לו כמה חברים טובים מהעבודה אבל גם זה נשאר שם. פשוט לא מעניין אותו מפגשים חברתיים הוא אדם מאוד עמוק ומופנם שמסופק מהעולם הפנימי העשיר שלו ולא מעניין אותו החוץ. אפילו פייסבוק אין לו והוא יכול לפתוח את הוואטסאפ פעם ביומיים. לי יש מעגלי חברים ובעבר הייתי לוקחת אותו איתי כדי לאלץ את ההתחברות שלו לחברים שלי אבל הבנתי שזה פשוט ממש ממש לא מעניין אותו מפגשי חברה סתמיים של צחוקים ושטויות. הוא הכי נחמד ואדיב לכולם בפועל כשנפגשים אבל מלכתחילה היה מעדיף בכלל לא ללכת. אז פשוט הפסקתי לקחת אותו איתי והוא נשאר בבית. לא אומרת את זה מתוך כעס אבל טיפונת מבאס אותי שבמפגשים האלה בני זוג של חברות שלי מגיעים ומתערבבים ונוצרים מן חבורות כאלה ואצלי זה לא מתאפשר. אני גם לא רוצה לסחוב אותו בכוח למרות שאם אני מבקשת הוא יגיע בלי להסס בשבילי אבל אני יודעת שזה מעניין אותו כקליפת השום.. הוא לא אומר את זה אבל אני די מבינה שרוב בני האדם משעממים אותו.. הוא מחפש קירבה רק עם אנשים מאוד מסויימים שנותנים לו סיפוק אינטלקטואלי או רוחני. אני רואה גם חברות שלי שיש להם עם הבני זוג מעגלי חברים אחרים גם עם החברים של הבני זוג. ואצלי... איזה. כלום.
מצד אחד אני מעריכה מאוד את התכונות האלו בבן זוגי את העומק שלו האינדיבידואליות שלו וכן את הבטחון שלו שהוא לא זקוק לחיזוקים חיצוניים בכלל בכלל, הוא מאוד שלם וטוב לו בפינה שלו ובחיים לא פוזל החוצה איך אצל אחרים, זה פשוט לא מעניין אותו. מבחינתו לחיות כמו נזיר במערה שלושים שנה. הוא לא מושפע בשום צורה מהסביבה החיצונית שזה מדהים בעיניי. אבל מצד שני אני פחות כזאת. אני קצת חוששת שהבית שלנו יהיה שקט וסגור לנצח בלי חברים בלי התערבובוית בלי יציאות עם אחרים בלי חיי חברה. אני מגיעה מבית שוקק חיים עם הורים שכל החיים הביאו חברים ומשפחה וטיולים וכיף ועם בעלי אני לא רואה את זה קורה בחיים. אני באיזשהו אופן כמוהו מבחינה הזו שגם אני יכולה להסתגר ופחות מתעניינת בעולם החיצון אבל אני מוצאת את האיזון. אצלו זה הקיצון של הקיצון. וזה קונפליקט גדול בעיניי אם נכון לחיות ככה ומה יהיה עוד כמה שנים שלא יהיו לנו בכלל מעגלי חברים. זה קצת מפחיד אותי למען האמת להישאר לבד. הוא אומר שהוא לא צריך כלום בחיים חוץ ממני... מה זה אומר עליי? שאני מנסה דווקא ללכת הפוך על הפוך ולהתאים את עצמי חברתית?