גיוס של בן הזוג לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיתו

היי כולם זה יותר פריקה אבל אשמח אם תשאירו עצות בעיקר אלו מכם עם ניסיון בנושא.
קצת רקע: אני וחבר שלי שגדול ממני בשנה ביחד כשנה. זוגיות מאוד טובה, מאוזנת ואוהבת. הוא פשוט מושלם בשבילי, בחלק מהדברים אנחנו מאוד דומים ובחלק מהדברים אנחנו משלימים. אנחנו מאוד אוהבים ומכבדים ואני לא מתביישת להגיד ("ממרומי גילי") שזה הבן אדם שאני רוצה לבלות איתו את שארית חיי.
כמו כל בני ה18 הנורמטיבים בישראל הוא מתגייס וכנראה לשירות קרבי בעוד אני ממשיכה בחיי הרגילים. זה יהיה חתיכת משבר בזוגיות שלנו. אני רגילה לראות אותו כמעט כל יום והגעגוע של "לראות אותו רק פעם בשבוע וגם זה לא בטוח" יהרוג אותי. הוא תמיד זה שמרגיע אותי, שמאזן אותי, שמעודד אותי בימים רעים. הרגעים הכי טובים של החיים שלי היו איתו. אני והוא בני אדם טוטאלים ורוצים לראות אחד את השני כמה שיותר. אם אראה אותו רק פעם בשבוע יבצר חלל ואז ארגיש כאילו הוא אקס שלי שאני משומה נפגשת איתו אבל אני צריכה להתגבר עליו ולא חבר שלי in law.
תמיד כשהוא היה נוסע לתקופת זמן מסויימת הייתי פחות או יותר בסדר/ קצת מתגעגעת בימים אבל בלילות היו עולות לי מחשבות טורדניות של "הוא לא אוהב אותי כמו פעם" "אנחנו שניה מפרידה" ושאר מטעמים. הוא תמיד דואג להראות לי אהבה, הוא משקיע בי בטירוף ורציונלית אין לי ספק בכלל שהוא אוהבת אותי בטירוף. הפאק לא בו אלא בי. אנשים רגילים רואים שכל יום מחייהם השמש זרחה ומסיקים מכך שהיא תזרח גם מחר, לא אני. בין גילאי 11 ו14 עברתי התעללות מצד ילד מבית הספר שלי. הוא היה מטריד ותוקף אותי מינית באופן קבוע, הוא היה מקלל ומעליב, הוא היה מרביץ לי עם קרשים עד זוב דם אבל החלק הכי נורא זה שלא ידעתי מה יבוא מחר. חלק מהימים הוא היה נחמד וחברותי כלפי ואפילו היה כיף איתו וחלק מהימים הוא התעלל בי כאילו אני לא שווה כלום. לא היה שום דפוס/ שום דבר שאני עשיתי שיכל לקבוע מה יקרה ביום למחרת וכל לילה הלכתי לישון בפחד וחוסר ודאות. מאז האמירה של מה שנכון היום לא בהכרח נכון למחר חרוטה על ליבי. כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני שמחה באותו רגע אבל צריכה לבדוק אם זה עדין נכון מחר. אם אני לא מקבלת ממנו אותות אהבה (לא כי הוא הפסיק לאהוב אותי כי הוא נניח בטיול ולא יכול להיות בטלפון) אז אני מתחילה להתחרפן. אני חוששת שבזמן שהוא בצבא הרגשות האלה יכניעו אותי. שיהיה לי יותר קל לוותר עליו מאשר להמשיך להתמודד.
עיניין נוסף שהוא יחסית קטן אך אין להמעיט בערכו הוא שאני והוא מקיימים הרבה יחסי מין וזה משהו שמאוד יחסר לי. לא שאני אבגוד בו חס וחלילה אבל אני פוחדת שאהפוך לבן אדם יותר עצבני בגלל זה ושיתחילו לי מחשבות טורדניות על הנושא שיפריעו לי לתפקוד.
אני באמת אובדת עצות. אני חושבת שאם נעבור את המכשול הזה יכול להיות לנו ממש טוב ומצד שני עד אז עלול להיות לי קשה מנשוא.