טוב אז ככה הכל התחיל בזה שהיית לי זוגיות של שנה וחצי עם בחורה הכי יפה ונסיכה שיכלתי להכיר ולמצוא.. חשוב לציין שאני נראה טוב. פשוט הכנסתי את עצמי למקום שאין דרך חזרה וניפרדתי ממנה לפני טיול ארוך מאוד.. התרחקתי מהרבה אנשים באותה תקופה לפני הטיול שלי.. מהחברים מההורים מכולם בלי לשים לב נכנסתי לאיזה מין דיכאון כזה..
מה גם ששכנעתי את עצמי שזה הדבר הנכון לעזוב אותה לא חשבתי עליה לשנייה כל הטיול שום דבר לא הזיז לי פשוט התנהגתי כמו ילד...
מרגיש לי גם שכיאילו תכננתי את זה בלי לשים לב..
לא ייחסתי חשיבות לדברים הכי קטנים.. לרגעים היפים שלנו.. פשוט לא מעריך שום דבר שעושים בשבילי...אני בראש חושב שזה יהיה יותר קל לסיים עם הקשר הזה פשוט בלי יותר מידי רגש מסביב...
דרך חזרה אין לי איתה זה נגמר בלמחוק אותי מהחיים שלה והיא בזוגיות מעל שנה ויותר טובה ממה שהיה לנו..
מוזר שעבר מלא זמן מהרגע שנפרדתי ממנה (שנתיים)
היא נתנה לי כלכך הרבה הזדמנויות לחזור אליה ברמה כזאת שזה לא הגיוני בכלל לתת לי את זה
אבל האגו המטומטם שלי איכשהו חזר כל הזמן כמו ילד שמשחק ברגשות בלי לשים לב..
חשוב לציין שזה לא מפתיע בכלל שזה קרה אני בחור טיפה פחדן ולא אקח סיכונים גדולים.. מערכות יחסים ארוכות לא היו לי בכלל כל החיים..
הורג אותי המצב הזה אני שבור ומטופל אצל פסיכולוגים הרבה זמן... קשה לחיות עם העובדות האלה.. קארמה מה שנקרא.. אני בחור טוב לא חושב שאני שונא מישהו.. אין בי שום דבר רע שאני חושב על זה... אני תקוע בחיים שליי ברמה הכי גבוה
עבר כלכך הרבה זמן מהפרידה ואין סיכוי לחזור זה בטוח.. לא מצליח לקבל את המציאות הזאת באמת... למדתי מכל הסיפור הזה בטוח..
מה אפשר לעשות איך אני אמור לחיות עם זה?
זה הסיפור בגדול.. מי שרוצה לדעת על זה יותר לעומק יכול לדבר איתי בפרטי.. מה עושים?!?!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות