אני מרגישה שאני בדרך לקריסה אני לא מתאימה לעולם הזה המוח שלי חושב אחרת

בילדות חוויתי דברים וראיתי דברים מזעזעים שלאחותי גרמו למצב נפשי לא טוב (מטופלת אצל פסיכולוג) .

לא מתאימה למסגרות קשה להחזיק בעבודה בבתי ספר אף פעם לא הייתי באה קבוע ואשכרה יושבת ללמוד אם הייתי באה זה היה לחצר ותמיד הייתי עם היועצות והמזכירות.

אני לפעמים מרגישה שהעולם הזה גדול עליי שאני חושבת יותר מאנשים אחרים ואני אומרת לעצמי למה את חושבת יותר מדי ? בשביל לסבך הכל?
אני מייחסת קצת יותר חשיבות לדברים מאנשים אחרים.
אני רגישה אני נפגעת מאוד בקלות אני רגישה גם מבחינת "רחמנות" אם נגיד על מישהו עם פיגור סתם דוגמא או עם בעיה אחרת אני יוצף ישר -בוכה מלראות כתבות על התעללות במבוגרים/בעלי מוגבלויות בוכה מהצאות נישואי, חופות(ביוטיוב במציאות לפעמים) אני בגדול בוכה,בוכה הרבה לדוגמה הסרטונים של נסו לא לבכות (ביוטיוב) שוברים אותי בקטע אחר ואם זה פגישות (עירייה ,בית ספר בזמנו) או שיחות ישר הברז בעיניים נפתח

אני גם נדלקת בקלות וכשאני בעצבים אני בוואחד עצבים ואני צורחת ועומדת על שלי

אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי מוותרת
אם אני נפגעת (במידה וזה ברמה של לטשטש)
או אם אני מתעצבנת או כל דבר אני פשוט מוותרת לא מוציאה על זה מילה אני מרגישה ש למה לי להתחיל לנסות במילא אפחד לא יבין אותי
אני תמיד חיה עם התחושה שהראש שלי עובד בצורה אחרת מכולם אני מרגישה שאם בן אדם חושב על משהו בדרך אחת אני חושבת בכמה דרכים
אין לי כלכך איך להסביר על זה
כאילו יש לי עוד מימדים בראש כאילו החשיבה מופשטת כזאת ועמוקה

אין לי ביטחון כללי/ביטחון עצמי אני מורידה מעצמי בהרבה אני שוללת המון דברים מראש כתוצאה מזה
ומפסידה אותם

לא בקטע של התרברבות או משהו אבל אני מלא פעמים מגיעה למצב של אני אומרת לעצמי חבל שאין לי קצת פחות שכל, פחות הבנה חבל שאני לא מסתכלת על החיים מאותה נקודה שכולם מסתכלים חבל שאני לא חסינה כמוהם חבל שאני לא בטוחה בעצמי כמוהם.
אני מאוד שומרת הכל לעצמי, אני לא בן אדם שיש לו כלכך את מי לשתף ,קשה לי לתת אמון כלכך מהר באנשים בשביל לדבר איתם ככה פתוח
אני מרגישה שמרוב אגירות של חוויות טרגדיות רגשות סיפורים וכו... אני עוד שנייה מתפוצצת אני חייבת לפרוק הכללל המון פעמים אנשים רואים אותי כחופרת, זה לא חפירות , זה כמו לחץ של הגזים בשמפניה כשתפתח הפקק יצא בבום כשמישהו נותן לי קצת במה אני נלהבת לספר
אני מרגישה שהמוח שלי מסורבל ואני מרגישה שאני חייבת חייבת מישהו מבחוץ שיעזור לי לסדר הכל ולגרום לי לחיות עם קצת יותר שלווה נפשית
קשה לי להתמודד עם הכל לבד
ועוד כשאני אחת שיש לה הרבה עם מה להתמודד (מבחינת רגשות לא רק אבל בעיקר)

וזהו רציתי לפרוק לצעוק מבפנים לשתף ואולי על הדרך לקבל עזרה ותמיכה אם למישהו יש הצעות ,רעיונות לחיים טובים יותר מאלה אשמח לשמוע