אין לי כוח לחיים שלי!

אז ככה מהפעם האחרונה שרשמתי לא השתנה הרבה אני עדיין מרגישה חרא עם עצמי שאני לא יפה ואני שמנה אבל אני הבנתי משהו לגבי היחסים של עם אימא שלי.
כשהיא צריכה ממני עזרה (לסדר את הבית, לארוז את המזוודות לחול, להתחיל להכין אוכל בשישי או להכין אוכל כי נוסעים לחברים לאכול שם) היא נחמדה היא קוראת לי בכינויים חמודים ועושה לי הרגשה שהיא באמת אוהבת אותי אבל אחרי שעזרתי לה במה שהיא צריכה היא חוזרת להתנהג אליי כאלו אני איזה שפחה שלה. כל הזמן שאני ואחותי הקטנה רבות היא מצודדת באחותי ואומרת שאני הרעה בכל הסיפור ושאסור היה לי לעשות את זה כי היא הקטנה ואני הגדולה ואת האמת אין לי כוח לקום כל יום לעוד יום כזה של צרחות את אשמה ואת יובל( שם בדוי לאחותי) אל תתקרבי אליה היא מגעילה אל תדברי איתה בכלל ומחבקת אותה ומגנה עליה מפניי. נמאס לי לחיות עם משפחה שלא אוהבת אותי ואיך אומרים נתקעו איתי. אני ממש ממש שונאת את עצמי בגלל זה המשפחה לא עוזרת לי עם הקטע של החוסר בטחון עצמי שיש לי כי הם רק מורידים אותי למטה, נמאס לי ללכת לישון בלילה בוכה כי אני רואה את עצמי במראה ומה שאני רואה זה ילדה חסרת ביטחון שמנה בלי חברים וציונים ממוצעים. באמת אומרת את האמת היו לילות שחיכית שכל הבית ישן ולקחת את המספרים וחתכתי את הוריד ובבוקר כשאבא שלי שאל מזה אמרתי לו שאני לא יודעת ואולי זה מתוך שינה. כשאני כותבת את כל זה אני בוכה כאלו משהו מהמשפחה שלי מת ואומרת לעצמי למה להעלות את זה גם ככה את פחדנית שאף אחד לא אוהב. והקטע הוא שאני האחות אמצעית במשפחה( אח גדול ואחות קטנה) ככה שאומר שלא משנה לאיזה צד אני אלך אני הבעיה אם אני אלך לאחי הגדול הוא יגיד לי שהוא עסוק והוא צריך ללכת כי חברה שלו צריכה לדבר איתו ואם אני אלך אל אחותי הקטנה היא תסיק שאני מדברת עליה תתחיל לצרוח ולהגיד לאימא שלי שאני מציקה לה ואז שוב פעם אני הבעיה. איך זה שמכל האנשים בעולם אני מרגישה שאני הכי סובלת. אף אחד לא אוהב אותי אוהבים אותי רק כשאנשים צריכים אותי לא בא לי להרגיש ככה אבל אנשים מראים לי ונותנים לי את ההרגשה הזאת וכלום לא עושים.
מה אני צריכה לעשות (חוץ מלדבר עם ההורים כי זאת לא אופציה בכלל הם יגידו שאני מחפשת תשומי שיש לי כבר גם ככה).