אני שונאת את עצמי בגלל המשפחה שלי, האם אני באמת כזאת אדם רע?

אז ככה, (זה הולך להיות ארוך אז סורי מראש...) אני לא אוהבת את ההורים שלי, כאילו אכפת לי מהם כן? אבל נראה לי שפשוט משהו בי דפוק... המון פעמים חשבתי שאבא שלי מפלה אותי לעומת האחים שלי והוא גם המון פעמים צועק וזה ממש מפחיד אותי כשזה קורה והוא גם מקלל, מעליב, וכאלה.. הוא עושה את זה רק כשהוא עצבני כזה בהתקף זעם והוא במצבים כאלו בדרך כלל בגללי, כי אני פשןט לא מסןגלת לראות אותו.. כל פעם שאני רק רואה אותו אני ישר מתמלאת כעס, שנאה ריחוק וכאלה..(בגלל שבילדות שלי כשהוא היה צועק עלי וכאלה לא הייתי יכולה לעמוד מולו ועכשיו אני כן תמיד מחזירה מבט ואומרת את המילה אחרונה כמה שאני מצליחה.. אבל אני םשוט לא יכולה לסלוח לו על פעם.. על הפחד שלי ממנו) וזה מעצבן אותו (ואולי פוגע בו.. לא יודעת) הוא מתעצבן עלי אני שוב כועסת ונפגעת והכל חוזר על עצמו שוב ושוב.. אני כאילו נוטרת לו טינה כל פעם מחדש ואני לא יכולה שלא כי אני פשוט מתמלאת שנאה כלפיו ככה שאני חייבת להרחק ממנו.. אני שונאת את החלק הזה בי. החלק שלא משחרר.. למה אני לא סולחת לו?! מה נסגר איתי?! (גם אני ממש מתביישת בהתנהגות שלו ובגלל זה אני מביאה נגיד חברות הביתה רק כשהוא ואמא שלי לא שם כי זה פשוט משפיל לראות איך הם צועקים ומקללים)..
את אמא שלי אני גם לא כל כך סובלת היא כן אוהבת אותי אבל פשוט הייתה תקופה קשה במשפחה כי עברנו משבר בגלל שסבא שלי מת וסבתא שלי הייתה במצב קשה.. והרגשתי שהיא פשוט נטשה אותי.. אני יודעת שהיה לה קשה מן הסתם גם כי אלו ההורים שלה אחרי הכל אבל סבתא שלי הייתה הבן אדם הכי חשוב לי בחיים וכשהכל התפרק הייתי צריכה את אמא שלי והיא לא הייתה שם בשבילי וזה נמשך ככה איזה שלוש שנים שאני זקוקה לאמא שלי והיא לא שם... עד שכבר התחלתי להפסיק להרגיש.. לא היה לי אכפת יותר מאמא שלי מרוב שגם לה לא היה אכפת ממני ואני מפחדת שגם על זה אני נוטרת לה טינה עד היום.. כאילו אני גם נוטרת לה טינה נראה לי שהיא לא עומדת נגיד מול אבא שלי כשהוא צורח עלינו בלי סיבה וכאלה אבל אני לא אכנס לזה...

אבל זה לא שאני רוצה את זה!אני שונאת את זה שאני לא סולחת להם! ואין שום דבר לעשות עם זה וזה גורם לי לשנוא את עצמי שאני כזאת... בכל מקרה ההורים שלי חושבים שאני איומה אני מתנהגת עליהם בקרירות ואני מתחצפנת אליהם עושה להם פרצופים ובעיקרון מנסה להימנע מכל מגע איתם במהלך היום.. ובחוץ? בחוץ אני לא ככה, אני אף פעם לא מנסה לזייף התנהגות כלשהי אבל בחוץ אני שמחה יותר מצחיקה יותר פתוחה יותר אכפתית יותר ובבית אני ישר כאילו נכנסת למגננה אני ישר כועסת וזועפת(זה גם ממש מלחיץ אותי שאולי זה אומר שזה האופי האמיתי שלי.. כי ככה אני מתנהגת בבית.. במקום שאני אמורה להתנהג הכי טבעי ופתוח שלי.. ) ובגלל זה ההורים שלי ובעיקר אבא שלי קוראים לי לעיתים קרובות כפוית טובה,מגעילה, אומרים שלא מבינים איך יש לי חברות ולא מבינים איך מישהו ירצה אותי ומלא כאלו והם לא מבינים בכלל שכלפי חוץ אני לא ככה.. והם גם ככה כאילו פוגעים בי יותר...גם להורים שלי יש כסף ופחות או יותר כל מה שאני מבקשת הם קונים לי אבל זה לא מספיק!!אני צריכה שהם יתנו לי חום ואהבה! אני לא רוצה לצאת כפוית טובה טוב? אולי אני כן קצת ואולי התרגלתי שנותנים לי הרבה אבל באמת שאם הייתי צריכה לבחור לתקן את הקשר עם ההורים שלי ולמחוק את כל הדברים הרעים שקרו ביני לבינם או את כל הדברים שקנו לי אני הייתי בוחרת בהורים שלי.. אבל נראה שזה לא משנה... בכל מקרה הם שונאים אותי גם בגלל הקטע שהם מביאים לי הרבה וזה נראה מבחינתם שאין בי טיפת הערכה...
גם יש לי אחות גדולה.. בעיקרון היא אחות טובה יותר מנגיד האחיות של חברות שלי ... היא מתחשבת קשובה ומצחיקה ובאמת אחות למופת (מה שבאמת אי אפשר להגיד עלי)אבל היא מצפה שכל העולם התנהל לפי מה שמתאים לה ותמיד זקוקה לעזרה של כולם ותלויה בכולם וכבר נמאס לי!! היא לא עושה את זה מתוך כזה חשיבות עצמית או שהיא רוצה שכולם יעשו מה שהיא אומרת היא פשוט מצפה לזה כי ההורים שלי נותנים לה הכל! יותר תשומת לב ויותר יחס והיא התרגלה כל כך שדואגים לה (והיא כבר גדולה כן? בערך בת 20) שהיא מצפה מכולם להתנהג ככה ואני כבר לא יכולה יותר לעשות את זהה!! בסוף יוצא שאני מוציאה עליה את כל העצבים שלי רק כי אני לא מסוגלת לסבול את ההתנהגות שלה, את הצפייה שאני יעשה ויגיד מה שמתאים לה ואת התלות שלה בי ... זה מחרפן אותי כמה שהיא תלויה באחרים.. אני לעומתה עצמאית ברמות אבל רק בגלל שאני שונאת להיות תלויה באחרים אז אני לא דוגמה... והיא גם מרחמת עלי.. כי היא יודעת על המצב שלי עם ההורים ואני שונאת ואפילו מתעבת את הרחמים האלו...וכל זה יחד עם התנהגות של ההורים שלי גורם לי להשתגע..וזה לא ממש הכל.. אבל הרוב בעיקרון.. והלוואי שזה לא היה ככה... אני לא חושבת שאני באמת בן אדם רע.. אני לא באמת רוצה לשנוא אבל אני לא יכולה שלא.... והלוואי שהייתי נולדת למשפחה אחרת שבה הייתי יכולה להרגיש באמת נאהבת ובאמת שייכת...
זו די פריקה.. אתם לא חייבים להגיב או משהו אבל אני ממש אשמח לחיזוק אם אפשר..
אני פשוט רוצה לדעת אם לדעתכם זה נשמע שאני באמת בן אדם כזה רע.. ואם כן יש אולי דרך לשנות את זה?? הייתי מתה לשנות את המצב הזה ואין לי מושג איך עם כל השנאה הזאת..