אין לי עם מי להסתובב, אין לי חברים איכותיים ואין לי כיתה טובה, איך להתמודד?

שלום,
אני בכיתה ח'. בשכבה שלי יש כיתה אחת עם שלושים ושבע ילדים. לפני כמה שנים שני החברים הכי טובים שלי (אחד מהם לא מבית הספר שלי) עזבו את הארץ ומאז אין לי חברים אמיתיים. בכללי קשה לי לקשור קשרים חברתיים, ולכן לפני כיתה א' (בבית הספר שלי יש את כל השכבות) אמא שלי הכירה לי שני ילדים שעתידיים להיות בכיתה, והאמת כל השנה ההיא הם היו חברים טובים שלי. אבל מאז, הם כבר פחות בקשר איתי ובשנים האחרונות כמעט ולא. בכיתה ד' אחד מהילדים מהכיתה עבר לשכונה שלי והיה לי קשר טוב איתו למרות שאנחנו שונים בטירוף. כמו כן היו עוד כמה ילדים שהיו חברים שלי במשך כל התקופה הזו. בזכות זה שאותו חבר עבר לשכונה, הכרתי דרכו את כל החבורה שלו. היה לי קל יותר וכיף יותר להיות עם ילד אחד לבד מאשר בחבורה. בכללי יש לי תחומי עניין יחודיים ואין לאף אחד בכיתה שלי תחומים כאלה. כמובן שאני משתדל להתעניין בתחומי העניין של מי שמדבר איתי. אבל כמעט אף פעם לא מתעניינים בי. אמא שלי חושבת שאני לא מספיק מתעניין באחרים, ואומרת לי להתעניין. אבל זה בדיוק ההיפך כמו שאמרתי למעלה. בכיתה ה' היה לי קטע שממש התעניינתי ביפן. כל הזמן (וגם עכשיו) אני התעניינתי בכל השפות והתרבויות, אבל יפן היה הכי דומיננטי באותה שנה. ומאז נוצרה אצל אחרים תדמית שאני אוהב רק את יפן, למרות שמו זה כבר לא ככה. וזה מעצבן אותי והייתי לשנות את זה לשווא. בסוף כיתה ה' החבורה הזו שניסיתי להיות חלק ממנה התפרקה, ונשארנו בעיקר אני והחברה הזה בכיתה ו'. הצטרפו גם ילדים חדשים שנהיו חבורה יחד עם ילדים שהייתי איתם ונפגשתי איתם מדי פעם בשנים האלה. וגם איתם ניסיתי לחזק קשר, וגם פה, היה לי הרבה יותר קל לדבר עם כל אחד לבד. ולא הצלחתי להשתלב בחבורה הזו. אומנם הייתי איתם בקשר טוב, אבל לא ברמה של להיפגש מחוץ לבית הספר. וכשקרובי משפחה מתעניינים בי (בין היתר גם בזה) אני ממציא תירוץ בזה שהם גרים רחוק (מכל העיר מגיעים לבית הספר, אבל זה רק רבע שעה נסיעה). שנה שעברה הבנתי שזה לא מועיל לי סתם להתעניין כשלא מתעניינים בי, וגם אהבתי יותר להיות לבד, והחלטתי שרק אם מישהו ייגש אלי, אזרום. נמאס לי מאלה שאומרים לי אולי תחזק את הקשר איתו, אולי תיזום משהו וכו'. לא אין לי סבלנות. מרוב קושי ומיאוס, כבר לא באופנה לי עד כדי פחד להכיר אנשים חדשים למרות הכמיהה. אף פעם לא הייתי מהמקובלים של הכיתה, למרות שלא הייתי בריב עם אף אחד. כולם מכבדים אותי. אבל אני גם מרגיש באמצע. אם היו מחלקים את הכיתה שלנו אני הייתי קבוצה של בן אדם אחד. גם כמעט אף פעם בעיקר בשנים האחרונות לא הלכתי למפגשי גיבוש כיתתיים. גם החבר שלי שגר לידי לא הולך לזה. החבר הזה הוא אפילו מהשנואים בכיתה. מאוד נחמד להיפגש איתו, אבל הוא ילדותי לפעמים, ומוזר. אבל מה שהכי מעצבן אותי זה שהכילה חושבים שהוא החבר הכי טוב שלי. למרות שזה באמת ככה בפועל, הרבה פעמים אני רוצה לנתק איתו קשרים ולשפר את המעמד שלי בכיתה. אבל בגלל שהוא גר קרוב אלי ויש לי איתו תורנויות הסעות (הוא מסיע אותי הביתה ביום הזה ואני אותו ביום ההוא), ככה שזה כמעט בלתי אפשרי. לכן אני כבר ממעיט לשבת לידו בשיעורים. בזמן האחרון אני כבר מרגיש יותר צורך בחברה, ואין לי מי. אני מרגיש שכל פעם שאני מדבר עם מישהו הוא לא מתעניין בי. זה לא הדדי. ולפעמים אני מרגיש שאני רוצה גם חברה, אבל העניינים האלה לא מתקדמים בכיתה שלי וגם לא בשכבות הסמוכות. אין אפילו זוג אחד. הייתה מישהי שגם התאהבה בי, קבענו לסרט ולשנינו כאבה הבטן ובזה זה נגמר. אבל באופן כללי המקובלים בכיתה שלי הם לא איכותיים ולא מעניינים שאין לי על מה לדבר איתם. לפעמים הבנים שואלים לשלומי ואני גם אבל לא יותר מזה. בתחילת השנה החבר שגר לידי ועוד מישהו מהחבורה הזו שהתפרקה נפגשנו לסרט, אצל אחד מהם, וזה הפך למסורת. איכשהו זה נגמר בפסח ומעבר לפגישות כאלה הם לא מעניינים אותי, מדברים על שטויות ולא הא לי עליהם. מעבר לכמה ילדים בודדים בשנה שמצטרפים/עוזבים ההרכב של הכיתה כמעט ולא משתנה וזה ככה ברוב השכבות. לפני שנתיים כשעוד אהבתי להיות לבד רצו להרחיב את בית הספר כדי שעוד ילדים יוכלו להצטרף אליו. נורא הייתי נגד. חוץ מהמצב החברתי, טוב לי מאוד בבית הספר. מקצועות מגוונים, מורים מעניינים ואיכותיים ומשפחתיות בין המורים לתלמידים. לשמחתי בסוף הקימו בתי ספר מיוחדים ליד ולא הרחיבו. עכשיו בדיעבד אני חושב שאולי דווקא היה לי כדאי שבית הספר יורחב, ככה היו לי יותר הזדמנויות להכיר אנשים חדשים. המחשבות האלה עולות לי בעיקר עכשיו, הימים הראשונים ללימודים לאחר חופש עמוס חוויות טובות וכיף. אני לא יודע מה לעשות. אני ממש לא רוצה לעבור בית ספר, בטח לא עכשיו בחטיבת ביניים, כמו שאמרתי מלבד המצב החברתי, בית הספר מצויין. ועוד פחד שלי מהמעבר לבית ספר אחר זה שבבית הספר שלי עם כל ההתנהלות הליברלית שלו, אני מפחד שלא אוכל להתמודד עם ילדים בחטיבה רגילה. אמנם עכשיו יש לי יותר עור של פיל, אבל בלב אני אותו טיפוס נעלב שהייתי פעם. אני ממש לא יודע מה לעשות. מצד אחד אני רוצה גיוון באנשים ולהכיר אנשים שבאמת יהיה לי כיף לדבר איתם, מצד שני המעבר לבית ספר אחר מלחיץ אותי והייתי יהיה לי פחות מעניין שם כי בבית הספר שלי יש גם שיעורים ייחודיים שאין בבית ספר אחר. אשמח לענות ותודה רבה לכל העונים