חרדה חברתית ורגישות מוגזמים, איך אני יכולה להתגבר על זה ולהגשים חלום?

שלום אסקפיפול,

זה בטח ישמע לכם כמו עוד איזה חלום לא הגיוני וילדותי כמו של כל נערה, אבל אני באמת מתחברת לזה כבר המון שנים ולא מסוגלת לעשות את הצעד הראשון.

תמיד אהבתי לשיר, אני בטוח בחיים לא אהיה זמרת כי אני מודעת לזה שהשירה שלי זוועה.. אבל אני כן ממש רוצה להיות שחקנית.
אני מתחברת לזה מכל סיבה שהיא, אני באמת באמת רואה את עצמי עומדת על במה בהצגה או משחקת בסרט.
אבל.. יש לי בעיה כלשהי.
אני רגישה יתר על המידה, כואב לי לשמוע ביקורות, אני אפילו מתחילה לבכות סתם ככה משום סיבה כשאני מרגישה אפילו טיפה של לחץ.
זה משהו שאני צריכה לטפל בו, אבל הדמעות יוצאות אוטומטית.
ויש לי חרדה חברתית שאני נלחמת בה ובאמת בתהליכים של לעבור את זה, אבל עדיין ממש קשה לי.
אם אני מדברת מהר או אומרת משהו שחשבתי על להגיד אותו, זה פשוט יוצא לי כמו אידיש ואני מגמגמת והמילים מתערבבות.
אני גם לא הכי טובה בלזכור דברים, אז לזכור שורות? פפט.
אני מתביישת לעשות כל מיני דברים שבטח יצפו ממני בתור שחקנית, כמו לעשות את עצמי בוכה מבלי להשמע כמו איזה טירקס אוטיסט, או לצעוק ולכעוס וכאלה.
בעיה נוספת היא, שאני לומדת גיטרה, ואני לומדת גיטרה כבר שנה וחצי ויש לי עוד הרבה מה ללמוד.. ואני לא רוצה לעצור באמצע. אבל לימודי גיטרה זה יקר.. אז בעיה להעמיס עכשיו גם חוג תיאטרון.
כשעליתי לתיכון בחרתי במגמת תיאטרון ואלקטרוניקה אבל בסוף הלכתי לאלקטרוניקה כי לא היה ביקוש לתיאטרון, וזה די הקל עלי כי אני יודעת שאם הייתי הולכת לתיאטרון בטח הייתי מתגלגלת על הריצפה בבכי ומתחרטת שהלכתי לזה.
אני באמת רוצה ללמוד משחק, אבל אני צריכה לבחור אחד משני החוגים האלה וגם אם אבחר תיאטרון, אז אצטרך לחכות כנראה לשנה הבאה, ושנה הבאה יהיה לי ממש עמוס כי כל הבגרויות שלי יהיו שנה הבאה בגלל המגמה שבחרתי בה.
אני גם מפחדת שהחוג שאלך אליו לא יהיה מתוקצב, כאילו כובעים מקרטון ושרביטי קסמים ממקלות רחוב שזה הכי מביך.. הייתי רוצה ללכת למשהו למבוגרים יותר, פחות לכאלה של ילדים עם עלילות ילדותיות..
ואני מפחדת שגם יבקשו ממני לשיר, כי זה מה שתמיד שחקנים עושים בשלב כלשהו.
ואני מפחדת מאודישנים.. הכי מביך לדבר אל הקיר בדרמטיות כשקבוצה של אנשים מסתכלים עלי.
מה לעשות?