התייאשתי מהחיים לא רואה עתיד

קשה לי אפילו לכתוב את מה שעובר עלי אבל הגעתי לאפיסת כוחות, פשוט כדור שלג בחיים שלי שהתגלגל ואין לי מושג איך להמשיך מפה אני פשוט מיואשת מהכל ולא רואה דרך חזרה ממצב שאני קלועה בו, אולי זה ישמע טיפשי אבל משיצאתי מבית ספר החלום הכי גדול שלי היה לעשות צבא ולנסות להמשיך שמה אבל באתי ממשפחה דתית ומנעתי מעצמי והמשכתי להביט בצער יום יום דקה דקה על המסגרת הזו אחרי שנתיים שירות לאומי החלטתי שאני רוצה להתגייס אבל אימא שלי עשתה הכל כדי לעצור בעדי ועשתה המון כדי להכשיל את הצעד הזה שלא נדבר שגם שהייתי בבית ספר היא החביאה לי מיונים וזו עוד קצה המזלג.. מפה לשם אמרתי לעצמי נמשיך הלאה אבל לא באמת המשכתי בשנתיים האחרונות הייתי יותר מובטלת מאשר לא,פשוט עצרתי את החיים לא מצאתי שום דבר שיש בי להט אליו ולא רציתי לחיות חיים שהם פשרה. אני מתביישת. מתביישת בזה שלא חסכתי כסף, שנהרס לי הרזומה ושעדיין פשוט אין לי חשק לכלום שמילדה פייטרת הפכתי לבן אדם בלי חלומות ושאני מרגישה שאין לי את הפרבילגיה להתגייס בגילי ואני נותרת מובטלת חסרת מוטביציה, שלא נדבר על זה שבאתי מבית לא משהו בכלל שכלל אלימות פיזית ומילולית אבל זה לא מה ששבר אותי כל מה שקרה עם צבא שזה הדבר היחידי שבאמת רציתי.. ואולי אנשים פה אומרים למה פשוט לא התגייסת אז זה לא כזה פשוט לבוא מבית שאין לה זכות דיבור בו וכל הזמן מורידים אותך ואם אני בוכה חזק מידי כנראה שאקבל מכות כי זה עושה רעש באוזן ושזורקים לך מיונים ואתה מבזבז שנתיים בשירות לאומי ואז נכמס השיקול של הזמן והגיל אז כן אפשר לעשות טעויות ...הלכתי לטיפול שהפסיכולוגית אמרה לי בו שאנשים שהיא עובדת איתם במחלקה נסגורה באו מבתים לא רחוקים משלי אז לא פלא שהגעתי לתחושות האלה אבל זה לא מעודד אותי.. יותר מידי נאחזתי בצבא ומאז לא מצאתי עוד חלומות יש לי ציונים גבוהים אבל אין לי חשק לאקדמיה כי כנראה אין לי מקצוע שמספיק בוער בי וגם הרזומה שלי הרוס.כמה שאני בוכה שעות על גבי שעות כל יום אני מקבלת רק ירידות שלא יצאו ממני כלום מה שבסוף קרה כמו נבואה שמגשימה את עצמה. אין לי ספק שאני אבודה לא מוצאת דרך מילוט ממצב הזה של עצמי והאמת שגם אין לי עוד חלומות להגשים, מרגישה שנפלתי לבור ללא תחתית כנראה שאלו מילותי האחרונות.