האם לצאת מהארון?

לא בטוח באיזה מילים להשתמש ובאיזה מילים להתבטא אבל חייב לפרוק.. אני מגיל עשר הרגשתי משיכה לגבר.. ובגיל שתים עשרה התחזקתי למרות זאת בדת וסבלתי מאוד בגלל זה מהמשפחה עד שכמעט הגעתי לאימוץ וכו לאחר מכן בגיל ארבע עשרה התפתח לי אוסידי שממש מנהל איתי את החיים התפתח בפינמיה דתית ואז הקופלניקט בין הדת לנטיה צף ואז התחיל בהתחלה לא קישרתי בכלל לאחר מכן עברתי לישיבה יותר דתית כי זה מה שרציתי ושם זה נרגע אבל הקופלניקט צף וצף והאוסידי פרץ נשלחתי לטיפול ולאחר מכן האוסידי החמיר בעקבות התרופות והייתי רוב הזמן במיטה כי לא היה לי מצב רוח ללמוד ומה שקרה אחר כך שעברתי כמה ישיבות והדחקתי את הנטיה מאוד והרגשתי מאוד לא פשוט עד שבגלל האוסידי מנהל הישיבה שם ניצל את המצב ולקח לי את כל הקצבה מביטוח לאומי ובגלל זה יצאתי משם לדירה לבד כי עם האמא בעקבות כל האלימות ושהאוסידי החמיר היא לא עודדה רק הפוך וצחקה ושהייתי מתעכב במקווה בגלל האוסידי היתה צוחקת שאני ולא יכולתי לסבול את זה היא רצתה גם לקחת קצבה כי גרתי איתה ואבא התנגד ודברים יותר קשים שקשה לספר בכל מקרה מה שקרה אחר כך שאחרי שעברתי לדירה לבד התחלתי להיפגש ונהנתי אבל לאחר מכן יצאתי להוסטל ומשם העיפו אותי אחרי שנה בגלל שזה היה דתי וחשדו שאני עם מישהו שם מאז אני גר לבד כבר ארבע שנים בהתחלה המצב היה יציב אבל לאט לאט התפקוד ירד ולא היה לי עזרה מאף אחד הגיע למצב שאני לא אוכל מסודר כי אין מישהו שיכול לעזור להכין ולאט לאט מצאתי אנשים אבל הם פשוט השתלטו לי על החיים לגמרי היו גולשיםן לי על הטלפון כל הלילה כי הם בחורי ישיבה ואין להם הם גילו את הנטיה וצחקו והיה אחד שממש סחט אותי כספית וכל דבר שראה בבית רצה ושחתכתי איתו איים שיספר והבאתי לו אוזניות היהע אחד גם שחייב אותי לתת לו לישון לידי וניצל אותי מינית למרות שלא נמשכתי אלי ו וכל הלילה והשינה היה נהרס לי והיה עוד כמה כאלה שגרמו לי ללכת לטיפול כי הרגשתי שאני לא יכול להיות תלותי פה ושם נפגשתי עדין אפילו עם מישהו קבוע אבל הוא ניצל את הלב שלי וקיבל מוניות סיגריות כי כל כל רציתי שיבוא כדי לא להיות לבד והוא ניצל את זה הוא גרם לי גם לקבל טיפול בגלל שהוא לא היה נזהר ולא לקחתי צאנס ורבתי איתו על זה שהביטחון שלו בשמים והוא לא נזהר מוגן וכו והייתי מקבל הערות מהאחיות מכולם שם על הנטיה ובטח אנסו אותך בישיבה והייתי עם כל הערות האלה לבד בוכה וכל החוויות האלה גרמו לי ללכת לטיפול באשפוז יום ושם הצביעו באופן ברור ואף שנה שעברה לא הסכימו לקבל אותי אלא אם כן אצא מהארון והשנה הסכימו גם בלי זה אבל זה בכל זאת חלק מהענין ותכלסצ שהלכתי למקומות בתא אני הרגשתי פחות חרדות רוב הפעמים והרגשתי ממש משחורר אבל אני עדין דתי אני כותב את כל זה כי כנראה בחמישי יהיה שיחה עם אבא שלי לגבי הנטיה והוא היחידי שבא לבקר ואם הוא ינתק קשר אני לא בטוח מה אעשה אני מחפש אוזן קשבת מחפש מישהו שיהיה איתי ואנסה לעזור לו גם מישהו שקצת יעזור לי לבנתיים אין כמעט אף אחד באשפוז יום זה רק פעמיםם בשבוע ויש דברים שקשה לי לספר לו כי הוא יעביר הלאה ואולי יחייבו אותי כל מיני דברים בגלל שיגידו שאני בעייתי מי שיכול אשמח לקבל הודעה להרגיש לא לבד " האם לצאת מהארון או לא?