אני בבלאגן נפשי, כלכלי ומשפחתי. מה לעשות?

היי לכולם.
אשתדל לקצר עם כול הקושי..
אני בנקודת חיים שהחיים קשים יותר ממה שהם אמורים להיות, וזה מתסכל ומאייש אותי מכול הכיוונים.
אני בן להורים גרושים. חייתי עם אמא ואבא שלי החורג. עם הזמן נולדה אחותי למחצה. ועם התבגרותה נאלצתי לגור בסלון. מכיוון שיש לנו בית קטן ואחותי בת וצריכה פרטיות
את התיכון סיימתי עם ממוצע 67. המשכתי ללימודי הנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים. נכשלתי בכול המבחנים (לא אהבתי את המקצוע בכול מקרה, אבל הורי הכריחו אותי ללמוד בטענה ש"מקצוע לחיים")
לא עבדתי לעולם עד נקודה זו. כשאבא שלי הביולוגי הוא לרוב מובטל (כשהוא לא היה הוא פועל בניין שעובד באופן פרטי. "שחור")
אמא שלי קופאית. ואבא שלי החורג נודד בין עבודות.

משם התגייסתי לצבא. והשתחררתי בפברואר האחרון.
ומאז החיים שלי פשוט בהדרדררות.
עקב חזרתי הביתה לתקופה קבועה, ואני כבר בגיל 23. עלה הצורך שלי בפרטיות. אבל הבית שגרתי בו עם אחותי אבא החורג ואמא קטן מדי.
בנוסף למצב שההורים שלי לא היו מנקים את הבית. ובנוסף שארוחת צהריים או ארוחות אחרות צריך לאכול בצפיפות לא הגיונית. העדפתי לפעמים לוותר על ארוחה ולאכול אחר כך כי הצפיפות נוראית.
בנוסף. שכמובן יש רק שירותים אחד בכול הבית. יש לי ואבי החורג בעיות שגורמות לנו להיכנס מלא לשירותים.
זה הגיע למצב שאני מפחד להיכנס לשירותים. כי כשאני עושה מה שאני עושה,הוא ת מ י ד היה ניגש וצועק ש"אתה מבלה שם יותר מדי זמן" "אולי נקנה לך אסלה פרטית?" ודברים דומים. מצב מאוד לא נעים לחיות בו.
טיול אחרי צבא לא בא בחשבון עקב חוסר כסף. אז כמו רוב האנשים נאלצתי למצוא עבודה.
אני גר בצפון ולמצוא כול עבודה קשה מאוד. מצאתי בסופו של דבר במפעל, בו אני עובד עד היום.

עקב הקושי במגורים בבית. החלטתי לעבור לגור עם אבי הביולוג בדירה קטנה של עמידר.גם מכיוון שהורי היו משגעים אותי בדברים נוספים למה שאמרתי. ובנוסף האי פרטיות. "אצל אבא לפחות חדר, הוא לא יצעק כול הזמן.. יהיה בסדר" אמרתי לעצמי.
כמה טעיתי.
איך אסביר זאת.. אבא שלי הוא עצלן. והוא חולה במחלות מוזרות שהחמירו עם השנים (כמובן, זקנה)
הוא מתקרר משטויות והקירור הוא מוגזם. אסור לו מזגן או מים קרים ודברים דומים.
הוא עדיין מתקרר מפעם לפעם וזה פשוט לא נעים להיות בסביבתו, הוא מגזים עם התגובות שלו ל"מחלה" לדעתי.
אבא שלי בנוסף נורא מוזר. הוא מעדיף לא לעבוד ולקבל קצבה ( אני לא מדבר על כרגע, רגע לפני הפנסיה שלו. אני מדבר על ההתנהלות הכללית שלו) מביטוח לאומי. 2000 שקל. מאשר לקום ולעבוד במקום מסודר. "בשביל מה אני צריך לעבוד ממילא יקחו ממני חלק מהכסף ביטוח לאומי. וכול זה בשביל מה עוד 2000 שקל? לא צריך" (אני גם מופתע. איך בן אדם מצליח להתקיים מ 2000 שקל לחודש?) (מתברר שנשארים קצת רעבים, מסתדרים כלכלית ואכילה מול המשפחה הקרובה וקונים רק את הנחוץ)

בנוסף. הוא קמצן בהגזמה. הוא מעדיף לקנות בזול מוצרים מסוימים. במחשבה שזה מספיק. אבל הוא לא שם לב שהדברים האלה אינם שווים או מתקלקלים במהירות.
אתן מספר דוגמאות:
אני למשל אוהב לשחק במחשב. כעזבתי את בית ההורים התחלתי לשקול לקנות מחשב. אבא כמובן ישר אמר "אין צורך בשביל מה..." ובנוסף האינטרנט אצלנו בבית משולם על ידי אחותו. 40 מגה.
"לא צריך יותר. בשביל מה הכול ממילא מתבזבז וזה עולה יותר, חוץ מזה אני לא משלם"

אסביר בעוד צורה..חטיפים מסוימים נקנים על ידי אנשים. חטיפים רגילים כן? צ'יפס בייגלה וכו. על ידי חברות מוכרות.
אבא מעדיף לקנות חברות לא מוכרות ומוזרות. בגלל שזה "יותר זול וזה בכלל אותו דבר. חוץ מזה עדיף לא לקנות את זה בכלל זה רע "

אין כבלים. אבא אוהב מאוד משחקי ספורט אבל מתעצבן שהוא לא מוצא שידורים באינטרנט דרך סטרימר (שלא שווה כלום כמובן).
אמרתי לו שיקנה כבלים. "לא צריך בשביל מה! סתם כסף"

אבא לא מבשל. הוא "לא מסתדר עם בישול. זה קשה בשביל מה ללמוד את זה?! חוץ מזה לקנות אוכל מוכן זה בדיוק אותו כסף! עדיף לקנות ולסגור את הסיפור"

אבא לא מרשה לי בנוסף להתקרב למטבח במטרה של לבשל." אתה לא מבין בזה בשביל מה לעשות ניסיונות? "

לאבא יש גם קטע מאז הגיוס שלי. לדבר על קניית הדירה." רק 200000 זה כלום! תעבוד קצת ותהיה לך דירה לכול החיים! " (שוב. עמידר. שני חדרים.)
שאלתי את אבא למה הוא לא עובד בשביל לשים בצד לקניית הדירה. הוא קצת מבוגר יותר ממני והוא יכל לפני. התשובה שלו מסתכמת בעצלנות. הוא לא אוהב לעבוד.
הוא מצפה שאני אעבוד. אקנה את הדירה ויהיה לו ביטחון נפשי שאף אחד לא יסלק אותו והכול בסדר. ואחרי מותו (טפו טפו טפו. אני כועס על כולם כמו שהבנתם אבל אני לא מאחל מוות לאף אחד. במיוחד לא להורי) הדירה תהיה שלי.

אני במצב בחיים שאני רוצה ללמוד. למרות שאני לא יודע מה. בדקתי מכללות ואונברסיטות. וכל מה שמעניין אותי הוא תחום שאין בו עתיד. המקצוע הוא בשביל משכורת מינימום.

בנתיים החלטתי לעבוד בשנה הקרובה בשביל שיהיה לי כמות כספית מסוימת. אצא לחו"ל פעם ראשונה ואז אבחר מה לעשות.
אבל...
מעצבן אותי ההתנהגות של ההורים שלי. כול חיי הייתי בהגבלות. ועם אבא לדוגמה אחרי המעבר, מצידו להמשיך לחיות עם ההגבלות האלה! ללכת לעבודה ולחזור הביתה.
חברים שלי ואנשים בגילי נהנים בחוץ. יוצאים לחול. מתרכזים בעצמם וקידום עצמי. ואני צריך לאכול חרא כול הזמן.
אני באמת אובד עצות. אני לא יודע לאיזה כיוון לפנות, וכול הסיטואציה יחדיו מעמידה אותה בלחץ נפשי עמוק.( והעבודה במפעל מלחיצה בפני עצמה).
עזרה?