כן
אני בן 18, עתודאי לתואר ראשון. יש משהי שהכרתי לפני כמעט שנה, התחלנו לצאת אחרי חודש אחד שדיברנו, היה חיבור מההתחלה. היא גרה במרחק רציני ממני, הייתי אז קצת לפני הלימודים אז זה פחות הפריע לי, בתחילת הלימודים זה כבר הכביד. היינו נפגשים באמצע, קניונים, ים. זה הרגיש לי מוזר, קשר לא אמיתי מספיק. מצד שני, זה חיבור שאי אפשר להסביר, מהשנייה הראשונה. עם הזמן היא התגייסה, לקרבי, ואני המשכתי בתואר שהוא לא קל. היה נורא קשה לנהל קשר, היינו נפגשים עייפים בימי שישי, שוב פעם, באמצע, ל3-4 שעות וזהו. עוד דבר, היא אתאיסטית, לגמריי, לא יום כיפור ולא כלום. אני מבית דתי ומחפש לעצמי את הדרך, לפעמים אני חושב לחזור להיות דתי ולפעמים אני צועד בדרך יותר חילונית. נפרדנו לפני חודש וחצי, אחרי 5 חודשים שיצאנו וקבענו להפגש בשישי הקרוב, הרגשתי שאני מוצף ומתגעגע ושאני רוצה לראות אותה אז שלחתי הודעה. מאז אנחנו מדברים בוואצאפ, יש רגשות ולבבות אבל עדיין ביני לבין עצמי אני מבולבל.
קשה לי. אני מתהפך כל שנייה, טוב לי איתה מצד אחד, יש כימיה ואנחנו יכולים לדבר שעות. אני אוהב את האופי שלה, את השקט שלה, אני נמשך אליה. מצד שני אני לא יציב, אני מתהפך ואין לי שקט נפשי. אני מרגיש שכל מפגש איתה דורש ממני כוחות, אני גם לא יודע מה לעשות מבחינה דתית, כי לפעמים כן בא לי להתקרב יותר והנוכחות שלה גורמת לי לקחת צעד אחורה בשביל לא לאבד אותה.
היא אוהבת אותי באמת. המרחק מעולם לא הפריע לה ועברנו הרבה דברים ביחד. אני מפחד שברגע שניפגש בשישי זה לא יהיה אובייקטיבי, כי יש געגוע, שנתנשק ושפשוט נחזור, במקום שאני אפתח בפניה את כל זה.
מה לעשות?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025