מצחיקה אותי הסיטואציה שאני כותב פה אבל תמיד שווה לנסות.
מגיל מאוד צעיר אני מסתובב עם אנשים שגדולים ממני אם זה זה מהתיאטרון,חברים של אחים שלי הגדולים או חברה שהכרתי במסיבות וימי הולדת.בדרך כלל לא הייתי יוצא עם חבר'ה בגילי,רק עם כאלה שהיינו באותו ראש.
שכחתי לציין שאני עוסק בתחום המשחק המוזיקה והכתיבה מגיל צעיר ואני אדם מאוד חברותי וכיפי.
אני במגמת תיאטרון מכיתה י' ואני נורא אהוב שם אבל לא תראו אותי יוצא עם ילדים מהכיתה שלי בד"כ אחרי הלימודים.זו כיתה שכולן בנות פמינסטיות ובן אחד שהוא סטרייט אבל מתנהג די נשי.וזה הרגיש לי מוזר לצאת איתם וחלילה משנאה או כעס.
העיניין הוא שעכשיו אני בי"ב ורוב החברים שלי או בצבא או עושים שנת שירות או התחילו כבר לחיות את החיים האמיתיים אני מרגיש שנשארתי מאחור ודי בודד עם כמה שאני שונא את המילה הזו.
אני מנסה למלא את הזמן הפנוי שנוצר שהייתי ממלר עם החברים פעם ביותר אימונים מבעבר בחדר כושר,עבודות שבאות והולכות ושיעורי הנהיגה.
אבל כשאני חוזר הביתה אני מרגיש ריקנות שאם פעם הייתה לי אותה פעם ב.. הייתי מתקשר לחבר,צוחקים ומדברים על החיים ונפגשים לאכול סודוך.
אין לי כוח למלא את החלל שנותר,צריך עזרה חחח
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות