אחרי כמה שנות נישואין שכללו השפלות אלימות מילולית ורגשית ניצול והתדרדרו גם לאלימות פיזית הוא הורחק מהבית.
היה לי קשה אבל התמודדתי עם כל הקושי שחשתי. הכי כואב היה להרגיש שכבר אין לי ״בית״ יותר, אומנם זה היה בית עם אלימות ומשחקים רגשיים והשפלות אבל זה מה שהכרתי כבית. ידעתי שאני מחוברת רגשית בטראומה וזה טריק של המוח אבל זאת לא אהבה ולא בית. כן היתה בי מוטיבציה לצמוח. הוא המשיך עם קללות ואיומים מרומזים גם שנים אחרי הפירוד. בתקופה הראשונה כן צמחתי, היתי מאפשרת לעצמי דברים שהוא אסר עלי, כמו לצאת מהבית, לנסוע למקומות, לאכול גלידה, לבקר משפחה, ללמוד. הרגשתי טוב היתה בי חיות.
לאט לאט אני מרגישה שאני פתאום במגמת ירידה, כבר לא צומחת ושוב נופלת למקומות של ניצול גם בעבודה וגם עם בעלי מקצוע ונשארת מבודדת ולבד מחברים. כלומר היום כשאני חופשייה אני לא מצליחה להינות מהחיים - כל הזמן אני ״שומעת״ את מה שהיה מטיח בי כמה שאני דפוקה ופגומה. כל אירוע אני נזכרת במה שהיה אומר לי ואני כל כך מנסה להיות בסדר בעולם אני לא תמיד מצליחה- כאילו שכולם רואים שאפשר לנצל אותי שאני הפקר ואין לי מנוחה.
לפעמים אני חושבת שזאת היתה טעות להיפרד כי אולי אני באמת דפוקה חסרת תקנה וזה מה שמגיע לי, ולפחות איתו היה לי תפקיד בעולם (לתפעל את הבית לבשל לטפל בילדים לעשות כל מה שביקש ואני היתי מחוקה ולא הרגשתי את הכאב הזה שיש לי עכשיו) הרי לא אמצא טוב יותר בחוץ. לא מאמינה שאמצא בן זוג תומך. אני יודעת שיש נשים שיצאו ממעגל האלימות ושיקמו את החיים שלהם ומצאו זוגיות חדשה והן שונות ממה שהיו ומספרות על המהפך- מצער אותי שאני לא כזאת . אם אתם יודעים איך תספרו לי
אם אתם מצליחים להבין במה אני טועה - תספרו לי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות