היי לכולם, אני בן 18 ורציתי לפרוק משהו מהלב. בכיתה יא', לפני שנתיים, גילו לי סוכרת. עד אותה התקופה מאוד נהנתי מהחיים. היו לי ציונים טובים, מוקף בחברים ובכללי מאושר. מאותו היום שגילו לי את הסוכרת חיי השתנו. הייתי מדוכא מכל הזריקות ומהכאב, מהלילות חסרי השינה.כתוצאה מכך הייתה לי ירידה בציונים(דווקא בשנת בגרויות!). עד היום לא הייתה לי חברה. עד המחלה שלי דיברתי עם הרבה בנות אבל אחרי, כולן התרחקו ממני בהבעת גועל או שפשוט החשיבו אותי "כידיד". עכשיו אני כבר אחרי בית ספר. כל החברים שלי התגייסו ליחידות מובחרות ומספרים סיפורים ונהנים ואני מרגיש כאילו אני תקוע במקום. ההורים שלי מספרים על ילדים של חברים שלהם שמצליחים בצבא ושהעתיד שלהם כבר "סלול" כמעין קנאה. אני החלטתי שאני רוצה להתנדב לצבא (המילה "להתנדב" עדיין לא נקלטת לי!) לתפקיד טוב שיכול להועיל לי באזרחות, אבל אני מתגייס ישר לקורס, זאת אומרת שאני לא עובר טירונות. ככה נזרק לשגרה צבאית בלי לדעת את החוקים,הראשי תיבות ואת מה שעושים במסדרים וכולי. כל האנשים ביחידה יכירו אחד את השני מהטירונות ולכולם יהיה זכרונות משם ואני מפחד שאני לא אוכל להתחבר אליהם. לא יאומן איך אירוע אחד שינה את החיים שלי מקצה אל קצה. למישהו יש טיפים? אולי עברתם מקרה דומה? סליחה על החפירה ותודה על העצות.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025