שרתתי בקרבי 3 שנים, ביחידה טובה אבל לא מובחרת, לא באתי לשירות בראש של "אני רוצה להרוג כמה שיותר מחבלים ולהיות המאדרפאקר הכי גדול בצה"ל", חיפשתי להעביר את השירות עם אנשים טובים ולעבור את החוויה הזאת שכולם מדברים עליה, להיות לוחם.
אף פעם לא הייתי בנאדם צמא דם, שוחר שלום, מתעסק באומנות...באמת ובתמים חי בדעה שבני אדם הם בני אדם באשר הם, מעדיף לאהוב מאשר לשנוא.
במהלך השירות יצא לי להשתתף בהמון פעילות מבצעית, שהסתכמה בעיקר באיסוף מודיעין או בסיוע ליחידה יותר רצינית...עד שהגיע היום שבו יצאנו במטרה להשמיד יעד מסויים, ידעתי מראש שאולי אני אאלץ ללחוץ על ההדק, שאולי גם ירו עלי, אבל דווקא התרגשתי מזה יותר מאשר פחדתי נרתעתי.
יצאנו, היינו נחושים וחדורי מוטיבציה, ולמרות שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות היה בי משהו שלא כל כך רצה ללכלך את הידיים ואת הנשמה.
אני מהאנשים שחושבים על כל דבר קטן אחרי זה במשך שנים...
קרה מה שקרה, ירו עלינו, ירינו חזרה, זה לא בדיוק היה מצב של "להרוג או לההרג", אבל הרגנו. הרגתי.
עכשיו אני משוחרר כבר 10 חודשים, והחלומות בלילה לא כל כך סימפטיים.
חולם המון שאני בקרב, שהנשק לא יורה, מתתי אלף פעם בחלומות.
אני קם (אם בכלל נרדמתי) בהרגשה מחורבנת וכל פעם חווה את השיט הזה מחדש.
אני מרגיש שזה לא הוגן, שכשאתה חייל אתה עושה דברים מתוך ידיעה שאתה לוחם, אתה מוריד את המבט ורואה את המדים הירוקים, אתה יודע שאתה חלק ממשהו יותר גדול. מכניסים לך לראש שאתה עושה את זה כי חייבים.
אבל לא היינו חייבים. לא באמת.
עכשיו אני חי עם זה ואף מפקד יחידה לא יוציא לי את זה מתוך הנשמה, את זה שכדור שאני יריתי הרג בנאדם אחר, שבסיטואציה אחרת יכולנו להיות חברים.
הייתי ילד שעשה מה שאומרים לו, שסיפרו לו שהוא גיבור והוא האמין
ואפשר להיות יפי נפש, ואפשר להגיד שאם לא צה"ל לא היינו חיים פה, אבל אנחנו בני אדם.
וקשה לי להאמין שאני אוכל לייעץ לנער מתבגר, או לבני בבוא היום, ללכת ליחידה קרבית. או בכלל לצבא.
וזהו, הרגשתי צורך לשפוך את זה, כי לא ממש בא לי לפתוח את זה עם חברים, מקווה שהוצאתי את זה מהמערכת.
מוזמנים לספר לי מה אתם חושבים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות