הקפתי את עצמי תקופה באנשים שלא נכונים לי

זה כבר לא משנה הסיפור שהוביל למצב הזה. יותר נכון, הסיפורים. הדעה שלי כבר ברורה ונחרצת.
הסתובבתי תקופה עם חבורה שחשבתי שהם חברים שלי. נפגעתי מהם הרבה. אף פעם לא הרגשתי 100 אחוז אני יחד איתם אבל בכל זאת זה מילא לי לפעמים את החורים הריקים בסופש. במקום להרגיש ריקנות לבד בבית הייתי יוצאת איתם (וגם מרגישה ריקנות אבל לפחות נמצאת עם אנשים...) אין טעם לשפוט אותי על העבר שלי ועל זה שיצאתי איתם בכל זאת, כרגע החלטתי לא להיות שם יותר. מאוד מעניין שלאף אחד מהם זה גם לא אכפת...

אני שמחה בהחלטה שלי להפסיק לצאת איתם, אבל עם זאת אני מרגישה בודדה כל כך ורק מהבדידות בא לי לחזור. רק כדי לא להיות לבד.
בנוסף, גם לא מזמן אני והאקס נפרדנו וזה הופך את הסיטואציה לקשה יותר נפשית ואני מרגישה שאני עומדת להישבר לבד.

אני בת 25, ואני מתה לצאת, לבלות, לטייל, לצחוק.. אבל אין לי אפילו חבר אחד שיהיה שם בשביל לעשות את הדברים הפשוטים ביחד איתו. אין לי את היכולת הכספית לשלם על חוגים וכאלה כדי להכיר שם. אני נמצאת בעבודה שאני אוהבת אבל גם שם אין אפשרות להכיר אנשים.

אני מבינה שאני אצטרך להתמודד עם המצב, ואין לי שום בעיה להיות לבד עם עצמי, זה פשוט מרגיש כל כך רע להיות לגמרי כל הזמן לבד.

אני בכלל לא יודעת למה העלתי את הפוסט הזה. אולי בשביל חיבוק וירטואלי , אולי חיזוקים, אולי אפילו כדי שיתנו לי כאפה ויעוררו אותי. אני רוצה להיות חזקה ואני מרגישה כל כך חלשה. כל תגובה תתקבל, אפילו תגובות מצחיקות. תודה אהובים.