לא מצליח לסלוח. מה לעשות?

לפני הכל המטרה שלי קודם כל להוציא את זה החוצה ממני,
את האמת שאני לא יודע מאיפה להתחיל אז כמו שמלמדים בקורס ניווטים ב.צ לא ברור חוזרים לנקודת מוצא בטוחה שבמקרה שלי זה ממש בהתחלה:
אני בן 34,עד גיל 18 גדלתי אצל משפחה בבית לא בריא נפשית שנוהל ברוע שקשה לתאר ע"י אשה אחת מבחינת האבא היחסים היו טובים בהתחלה רק כשהיא לא הייתה נוכחת כי הוא ממש חשש ממנה עד שבסופו של דבר היחסים התנתקו.מה שתסכל אותי בזמנו ועד היום אם להיות כנה הייתה היכולת שלה (של האמא) לשחק את משחק המלאכית כלפי חוץ (כלפי חוץ הכוונה לחברי משפחה וקרובי משפחה רחוקים כי אלו שהיו קרובים ידעו טוב מאוד מה קורה ובחרו להעלים עין).
האלימות שחוויתי שם הייתה הייתה בעיקר נפשית ברמה הכי קיצונית שיש וגם פיזית עד גיל 14(שם בחרתי להגיב בפעם הראשונה ושם נפסקה האלימות הפיזית).
רוע בעולם שלי זה עונשים הזויים של הרעבה,טיפטופים אינסופיים של "תגיד תודה שאתה פה בכלל" ולהודות על כל דבר אדיוטי,להזכיר לך לעיתים שאתה
שמבחינת העולם שלה אתה סה"כ אורח וכשהיו אסיפות הורים בזמנו אז באותו רגע נתון הייתי אהוב ליבה.היה לי ברור כבר בתור ילד שגם אם אגיד מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים לא יאמינו לי כי היא הייתה שחקנית על.פשוט הייתי מגיע למצב של חוסר אונים כי לא הייתה לי דמות בוגרת לפנות אליה ולהוציא החוצה את כל הגיהינום הזה,זה יצר אצלי הר געש שמחובר למאה טון של חומר נפץ פלסטי עם שעון זמן לא צפויי ומצד שני זה גם ביגר אותי מאוד מאוד מהר מכל בחינה שהיא ובעיקר ברמת האינטיליגנציה הרגשית(היום ברור לי שזה בא ממקום של אינסטינקטים הגנתיים אבל אז לא הבנתי את זה).אני מת להיכנס לעוד דוגמאות של מה שעברתי שם אבל צריך בשביל זה חודשים שלמים.
בסופו של דבר בגיל 17 היה לי ברור שרק מסגרת חזקה כמו צה"ל תציל אותי ומאותו רגע זה כל מה שראיתי בעיניים ברמה של אימונים של 6 פעמים בשבוע כשבמקביל אני עובד בשביל שלא אצטרך כלום שם ולא ארגיש שמישהו עושה לי טובה שאני נושם.
חושב שזו הייתה השנה הכי רגועה נפשית שחוויתי עד הגיוס בגלל שברוב הזמן לא ראיתי בית ואת כל מאגר העצבים והאגרסיות הוצאתי באימונים ובאומנויות לחימה.
עד הצבא לא היה לי מושג מה זה תחושת שייכות(למרות שהייתי תמיד מוקף חברים)אבל בעולם שלי תמיד הייתי לבד ובבדידות משתקת והמקום היחידי ששייך אותי והראשון היה צה"ל ובעיקר הצוות ששוייכתי אליו והפלגה.
זה המקום היחידי שלמשמעות הייתה חותמת.אני זוכר שבחודש הראשון מרוב התרגשות מהחברים והאהבה שם לא הפסקתי לבכות ואף אחד לא הבין למה כי ראו שזה לא מגיע מתוך קושי באימונים או בהסתגלות אז זה יצר אצלם תסריט לא מובן בראש.
לא דיברתי על זה עם אף אחד שם עד לחפש"ש כי פחדתי להרוס דף לבן במקביל לא רציתי גם לחשוף מתוך פחד שזה ייצור תמונה לא טובה ובסופו של דבר יוציאו אותי משם דבר שהיה מפרק אותי סופית וגם לא רציתי לערבב את כל הרוע הזה במקום כ"כ משמעותי וערכי,רק כשדיברתי על זה בפעם הראשונה אחרי 5 שנים הם הצליחו לקשר ולהבין.
הקשר עם המקום שגדלתי בו נותק כמעט לחלוטין במהלך השירות בסדיר.עד שהסתדרתי עם דירה משלי הייתי מעביר שבתות או בבית החייל או אצל חברים מהצוות(בלי שאלות מיותרות מהצד שלהם.רק ההורים שלהם ניסו להבין מפעם לפעם אבל ידעתי לתמרן אותם לנושא אחר).
הפעם הראשונה שממש נפל לי האסימון לגבי מה שעברתי היה בטיול אחרי צבא.
שם חוויתי נפילה פעם ראשונה ואשפוז של קרוב לחודש עד אותו רגע לא שנאתי אף אדם ושם פשוט שנאתי את כל מי שהיה אחראי לבחירה המשפחתית שלי ובעיקר את האמא(עד היום)אני פשוט לא מצליח לשחרר את כל הכעס הזה וזה תוקע אותי בחיים,בבריאות,מערכות יחסים ועוד הרבה דברים שנפגעו כתוצאה מזה במהלך הדרך (כולל חברים ואנשים מאוד טובים שלא הבינו למה אני מתנתק מהם בלי סיבה כשברור לי בדיעבד שזה בא מפחד להיפגע אבל לך תסביר לאדם שלא בא מבית כזה מה עובר עליך).
אני יודע שכשאתה סולח,אז בסופו של דבר אתה עושה טובה רק לעצמך כי הבטן מתרוקנת בהחלטה אחת ממטען רעיל אבל בין זה לבין רמת ביצוע מפרידים אדמה וחלל חיצון וזה משגע אותי.
אני לא יודע מה זה "אי אפשר" זה מושג שאני לא מכיר ואני פשוט לא מצליח לסלוח לסביבה שלא הפסיקה לפגוע בי רק בשביל להשתחרר מזה(וכן,הלכתי לטיפולים נפשיים אצל אנשי מקצוע ולצערי זה לא עזר מהבחינה הזו).
אני מפחד שזה יביא אותי למצב לא טוב או בלתי הפיך.ברור לי שככה אני לא יכול להמשיך כי כל עוד שלא אצליח לסגור את הפרק הרע הזה סופית אני יודע שלא אצליח לבנות שום דבר חדש(בעיקר ממבחינת תא משפחתי שזה החלום האמיתי והיחידי שיש לי כרגע).
הסיבה שאני רושם פה היא שברור לי שיש עוד כמוני וטיפ נכון יכול להגיע מכל מקום וזה משהו שאני מאוד אעריך.