אני יודעת שזה נשמע כמו כותרת של אחת מהשאלות הרגילות, אבל לא נראה לי...
אני באמת לא יודעת כבר מה נסגר איתי, פשוט לא יודעת, יש לי תקופות שבהן אני ממש עצובה, וזה לא בהכרח כי יש לי סיבה, זאת אומרת, זה כאילו אני מוצאת דברים שיגרמו לי להיות עצובה ולא מפסיקה לחשוב עליהם. - אני אפילו לא יודעת אם זה זה, אני פשוט תמיד חושבת על דברים מעיקים.
אוקיי, ועכשיו הקטע המפחיד:
אז בכיתה ח היה לנו סיור באנדרטת הנחל ושם קראתי על חייל שמת, הוא נפטר לפני בערך עשר שנה והיום אני בתחילת כיתה י.
ולא מזמן היה התאריך פטירה שלו, ואני הדלקתי נר זכרון אצלי בחדר (תנסו לא לשפוט לא ידעתי שלא אמורים להדליק נר כזה בחדר)
בכל אופן, אני באמת לא בכיתי הרבה, פשוט השתדלתי לזכור אותו במשך היום הזה.
ואז בכיתי, ממש טיפה, ואמא שלי נכנסה לחדר.
בלי קשר עוברת עליי תקופה לא משהו, ואז אמרתי לה שאני בוכה בגלל שהוא נפטר וזה...
ואני חושבת שהיא ממש דואגת לי, בפרטי של ממש דואגת לבריאות הנפשית שלי.
וזה בסדר אני לא מאשימה אותה על זה או משהו, אבל זה כן גורם גם לי לפקפק.
זה נורמלי בכלל?
תחשבו איזה משוגע זה להתאבל על מישהו שלא הכרתם ומפואר לפני מלא זמן ואתם יודעים שזה ככה כבר שנתיים.
חלק בשנים הקודמות אמרו שזה נחמד שאני חושבת ככה ומתגברת לסיפור.
אבל זה לא גובל כבר האובססיה? אני לא רוצה לצאת אובססיבית...
במיוחד לא באופן כזה.
בכל אופן, תודה למי שקרה, תנסו לא לשפוט בתגובות ...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025