החיים שלי עצובים ואני לא יכול להתמודד עם זה יותר

אז ככה זה מתחיל שסיימתי יסודי והייתי אז תמים ומלא בשמחת חיים אבל אז כשהגעתי לכיתה ז הרגשתי שונה כי לא הכרתי אף אחד שם ורוב השכבה הכירה אחד את השני אני עם הזמן התחלתי להכיר אותם ולדבר איתם אבל לא כמו במצב של יציאות וטלפונים דיברתי איתם רק במקיף ואז תמיד הייתי חוזר לבית ומדבר עם עצמי

בכיתה ח זה כבר התחיל להימאס לי פתאום שמתי לב כמה חברים זה חסר לי וזה יצר בי ריקנות שאני רואה אותם צוחקים ויוצאים ואני נשאר לבד עם עצמי בבית ואני הייתי אשם בזה כי באותה התקופה שמתי לב שאני התנהגתי כמו ילד מוזר הייתי עושה קולות מוזרים ותנועות מוזרות ואולי גם התלבשתי בלי שהיה אכפת לי איך אני נראה מאז אני כבר הספקתי להשתנות ולשים לב לזה ולא האמנתי שככה התנהגתי וניסיתי לתקן את זה ניסיתי להתחבר אליהם יותר אבל לא הבנתי איך כי כבר שנה וחצי שלא תיקשרתי עם אף אחד ושכחתי כבר איך לדבר עם אנשים. בסוף כיתה ח אני כבר נכנסתי לדיכאון מהבדידות, כבר לא היה לי אף אחד והרגשתי שפשוט אין לי חשק להתקיים יותר הגעתי למצב שאני חוזר מהמקיף לבית רואה טלוויזיה לבד עם עצמי אוכל קצת הולך לישון ומתחיל לבכות על כמה שאני לבד

תחילת כיתה ט זה כבר התחיל לכאוב פי 10 הקורונה התחילה ו4 חודשים שישבתי לבד בבית וזה גרם לי לשים לב כמה אני פגוע ולבד ושאין באמת מי שצריך אותי אני נכנס לאינסטגרם ורואה איך כולם נהנים נפגשים כמעט כל יום ואני שכבר שנתיים וחצי שבוכה בלילות לבד עם עצמי זה שובר אותי והוריד לי את הביטחון בצורה מוגזמת גם ככה שאני מרגיש לבד המצב הכלכלי בבית היה קשה לפני הקורונה ועכשיו שהקורונה הגיעה היא קשה הרבה יותר מפעם ההורים גרושים ואין לי על מי לפרוק שום דבר בחיים העצובים שלי אפילו בימים שהמצב הנפשי שלי "די בסדר" הוא תמיד נהרס בזה שאני נפגע מאיזה מילה כמו "תצא עם חברים שלך אתה לא יצאת כבר הרבה זמן" או שאני עובר על האינסטגרם ורואה כמה דברים חסרים לי או שאני סתם לפעמים רוצה להשקיע בעצמי אבל אין לי כסף לשום דבר הלוואי והייתי יכול לעבוד אבל בגלל הקורונה אף אחד לא מחפש ילד בן 15

עכשיו אני כמעט מסיים כיתה ט וכבר 3 שנים שאין לי יחסי אנוש ואין לי מישהו לדבר איתו שהשיחות בטלפון שלי ריקות ושאני הולך להסתפר אני כולי חרדות על זה שאני לא יצליח לתקשר עם הספר שלי טוב ומתי שאני מגיע לספר זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי בחרדות שאני מסתובב ברחוב עם אותה חולצה ואותו מכנס בגלל המצב הכלכלי בזמן שאני רואה אחרים עם בגדים רגילים שללבוש אותם כבר נהיה אצלי חלום שאני מריח מאכלים בחוץ שאני מת לקנות אבל אין לי לא כסף ולא ביטחון עצמי לתקשר עם המוכר אני כבר הגעתי למצב שאני מרגיש כמו גופה מתה שהנפש לא מצליחה לצאת מגוף ואין לי אף אחד לפרוק איתו או לדבר אפילו או דבר בסיסי שאנשים עושים כל רגע ואני רק חולם על חברים לדבר איתם אין בבניין שלי אף אחד בגיל שלי אין אף אחד במקיף שלי שאני מדבר איתו מחוץ למסגרת אין בכלל אף אחד באזור שלי שאני יכול לתקשר איתו דמיינו מה זה להתעורר לעוד יום עצוב שאתה נכנס ב8 בבוקר לזום ואוכל סרטים על החיים שלך ושלא מלמדים ילדים איך להתמודד במצבים נפשיים כאלה ורק הציונים זה מה שמעניין את משרד החינוך והמורים ושאתה מרגיש רעב ופותח את המקרר שרואה שאין כלום ואחר כך אני צריך לשמוע את הבעיות עם המצב הכלכלי ועוד שבוע אני חוזר לבית ספר ואני מרגיש שהחיים שלי הם כמו משחק שיש לי הזדמנות של פעם בשנה להיות שמח לשם שינוי עם חברים ועדיין יש לי בגד 1 נעליים קרועות ומלוכלכות ביטחון עצמי באדמה בלי יחסי אנוש וכל רגע בחיים שלי פשוט מר ועצוב אני כבר לא מצליח לראות את עצמי מתמודד עם זה אני מרגיש כמו רוח רפאים שרואה אנשים אחרים צוחקים ונהנים ואני ריק מבפנים

תודה שהקשבתם וסליחה שחפרתי