להתגרש או לא?

עליתי ארצה בגיל 30 כדי להקים בית בישראל..
הכרתי את אשתי הראשונה..
אחרי הלידה של הבת הופיעו אצלה תסמינים של דיכאון אחרי לידה,נסינו טיפולים ללא הועיל,ההורים של הבטיחו לתמוך,המצב הלך והתדרדר היא הייתה תוקפת אותי על כלום,היו לה התקפי זעם מפחידים,בסוף התברר שהיא היתה חולת סכיזופרניה שסירבה לקבל טיפול,אחרי שבאישון לילה היא איימה עליי עם סכין,עם הבנה שהחיים שלי בסכנה פירקתי את החבילה..אחרי מלחמה בבית המשפט היא קיבלה משמורת מלאה על הילדה וההורים שלה הם האפוטרופוסים.
במסגרת עבודתי הכרתי את "ע" המבוגרת ממני בעשור..התאהבתי מחדש,הבאנו לעולם שתי בנים מדהימים,הנישואים היו ניפלאים..עד לרגע שאישתי סירבה לקבל את ילדתי מנישואי הקודמים..בכל פעם כשהילדה היתה מגיעה אלינו הבייתה אישתי היתה מעליבה אותה עד שהיא חדלה לבוא..שנים שתקתי..
כל פעם שרק הזכרתי את שמה של הילדה אישתי הייתה מתפרעת ..צועקת בבית עד שהקטן היה בוכה,פעמיים בשבוע הייתי ניפגש עם הילדה פעם בשבוע רק אני והיא ובפעם השנייה גם הבנים הצטרפו..חשוב לציין שלאשתי יש שני ילדים מנישואים קודמים שמבחינתי הבית היה תמיד פתוח בעבורם..הנושא עם הבת שלי תיסכל אותי נורא..לא רציתי להתגרש כדי שהבנים לא יחוו את מה שהילדה חוותה..ואני עדיין פוחד לעשות את הצעד הזה..
הצעקות בבית עלו שלב..אישתי היכתה אותי מספר פעמים שתקתי..בפעם אחת לפני שנתיים היא היכתה ממש חזק..הגשתי תלונה במשטרה..היא נחקרה והוצא צו הרחקה לשבוע ימים..היא לקחה את הבנים איתה..שלא הלכו לבית הספר שבוע ימים..
אחרי הייתי נחוש להתגרש אבל היא הביעה חרטה גדולה השלמנו והיא הבטיחה ללכת לסדנה לניהול עצבים..שנתיים לא הרימה עלי יד..פחות צעקה..היה שקט יחסית..בשבוע שעבר הגיע היום שאני אמור להיפגש עם הבת שלי..שהיא כבר חיילת ובאותו היום אישתי החליטה שאני לא הולך למפגש ונשאר לעזור לקטן עם שיעורי הבית..היא התקשרה לבת שלי ואמרה לה:"אבא שלך לא יכול להיפגש איתך היום"
הילדה עדכנה אותי על השיחה והבטחתי להיפגש איתה למחרת..כששאלתי את אישתי למה היא זו שהתקשרה לילדה ולא אני..היא התחילה לתקוף..כשהבנתי שהיא הולכת להכות אותי שוב נעלתי את עצמי בחדר העבודה..היא בעטה בדלת ברמה שמצריכה נגר נתנה לי אגרופים..עד שנרגעה..
הרגשתי כזה מושפל שעוד הגדול שלי בן 14..אומר לי "אבא זו הוכחה מספיקה לגירושים?"
יום למחרת אני ניפגש עם הבת שלי מכניס אותה אלינו הביתה לשתות כוס תה..היא מהססת קצת..אבל זה הבית גם שלי...וזו הילדה שלי..בעוד המים רותחים אישתי יורדת במדרגות צורחת על הילדה מאשימה אותה בכל מה שקורה בינינו..הילדה בורחת מהבית ..מבטיחה שהיא לא תיכנס לשם שוב..
עוד פרט כמעט קטן:
אני המפרנס העיקרי בבית..עובד הייטק שעות לא שעות..עכשיו בגלל הקורונה אני עובד מהבית ..
ובזמני הפנוי אני מכין אוכל לילדים שלא מוכנים להתקרב למטבח שמלא בזבובים..שלא פעם היו תולעים על השיש ..אישתי לא מוכנה להכניס מנקה לבית בגלל הקורונה ..אבל היא גם לא מנקה בעצמה ביום שישי יש לי כמה שעות פנויות אז אני פשוט מנקה מטאטא שוטף..ומכין לילדים ארוחת שישי בגריל בחוץ..אני מרגיש תיסכול נוראי..כל מטלות הבית נופלות עלי...אני עובד כמו מטורף שלא יחסר כלום בבית שאוכל לדאוג לעתיד ילדיי..לאחרונה עירבתי פסיכולוג שמנסה לשקם ..אני לא רואה שום שינוי באופק..להמשיך ככה או לפרק את החבילה?