רבתי עם אימא ויש לי סוג של משבר קיום

אז ככה: אימא שלי היא אימא מושלמת, בן אדם שמאוד דואג לילדים שלו לפני עצמו, אוהבת אותי המון, ואף פעם אין לי ריבים איתה כי היא ממש לא בן אדם שרב וגם אני לא, רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות היא כועסת עליי, (הפעם האחרונה הייתה מלפני כמה שנים), ואתמול היא נורא כעסה עליי בגלל שהייתי חסרת אחריות ולא טיפלתי במשהו, למרות שלא התכוונתי.. זה גרם לי להרגיש ממש עצובה וגם אימא שלי לא הבינה למה אני בוכה, היא חשבה שאני סתם מתבכיינת על העניין הזה ולא בגלל שהיא כעסה עליי. אני מרגישה גם שאני קצת התרחקתי ממנה בגלל זה כי היא ככ לא מבינה אותי ודווקא עכשיו אני הכי צריכה את זה. חשבתי על לעשות דברים בשבילה כדי שהיא
תתקרב אליי יותר (היא מתה על הכלב שלנו כי כל היום מתמרח עליה, ויכול להיות שלא הערכתי אותה מספיק לאחרונה והתלוננתי הרבה אז היא פחות אוהבת אותי מפעם)
בכללי בזמן האחרון אני מרגישה נורא, שתי אחיות שלי אומתו כחולות, אני פוחדת ששנה הבאה לא יהיו לי חברים כי אני הולכת לשרת,יש לי מלא מלא עומסים בלימודים וירידה חדה בציונים, אין לי זמן לתחביבים שלי, אמור להיות לי רסיטל בפסנתר (בגרות) בפברואר אבל אני לא יכולה להתאמן כי אחותי לומדת רפואה בבית (כולנו בבידוד) וזה מפריע לה, ואין לי איך להתקדם, וזה מתסכל אותי, אני מרגישה כל כך חסרת אונים, טיפשה, לא מוצלחת, ואם זה לא מספיק התחלתי להרגיש מין גולה בגרון וזה ממש מעיק עליי כי קשה לי לבלוע, ואני פוחדת שנדבקתי מאחיות שלי
גם אין לי ממש מישהו לדבר איתו בבית, (אבא שלי חי עם האישה החדשה שלו ולא ככ מחובר אליי), אחותי הגדולה הראשונה אני אעדיף לתקוע לעצמי עיפרון בעין מאשר לדבר איתה, ואחותי השניה ממש לא בקטע של אחוות אחיות. גם שונאת מגע.
ואני דווקא כן אוהבת, מאוד, אבל זה קצת באסה כי חברות שלי גם הן לא בקטע, אשכנזיות חחח (אל תיעלבו אשכנזים אני אוהבת אתכם tho), אני מרגישה שמבחינה רגשית חזרתי להיות ילדת סנטר נואשת בת 15, חשבתי שעברתי את השלב הזה כבר לעזאזל
טוב נראה לי שעכשיו אני מרגישה קצת טוב יותר. אולי
אני אלך לראות איזה סטנדאפ משהו שירים טיפה תמצב רוח ויש לי אחכ מלא עבודות, אז יאללה בי ותודה שפיניתם לי מזמנכם היקר.