איך פורשים מהתואר ושלמים עם זה?

לומדת הנדסה בבן גוריון כבר שנה שלישית. נלחמתי כל כך כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו. הייתי מאוד חדורת מטרה. סיימתי שנה ראשונה בממוצע מאוד גבוהה והגעתי לשנה השנייה עם הלשון בחוץ. התחלתי לנצל כל מאגר אנרגיה שיכלתי בעצמי עד שהתרוקנתי לגמרי. הרגשתי כל כך מנותקת מעצמי ניהיה לי ערפל על כל המטרה שהייתה לי ובשיא המחשבות והתהיות, התחילה הקורונה. שאלתי את עצמי הרבה שאלות שבראשן למה בחרתי במסלול לימודים הזה? הרצתי לי בראש את כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי.. שאני רוצה להיות אישה עצמאית, לא מוכנה להיות תלויה באף אחד ובעיקר התואר יהיה רק אמצעי ולא המטרה שלי באמת. בעקרון בכלל לא ראיתי שום אלטרנטיבה אחרת להנדסה- בנקודת זמן שהייתי בה היה לי בראש שזה המקצוע היחידי שקיים, לא חשבתי לרגע שאני יכולה לבחור לעסוק במה שאני באמת אוהבת. הזמן עבר והבנתי שהמניע לא היה מספיק חזק.. ושקעתי לדכאונות וכל כך הרבה אנרגיה שלילית נוטפת ממני.. וזה משפיע על הסובבים שלי, על הבן זוג שלי ועל המשפחה שלי שכואב להם שאני לא מאושרת. אני לא מוצאת עניין בחומר, נכשלתי בכל המבחנים הסמסטר ולא מצליחה להרים את ההראש למועדי ב.
כל כך לא טוב לי ואני מבינה כמה זה לא בסדר שכל האנרגיה שלי מושקעת בלשכנע את עצמי בכלל לשבת, במקום להשקיע אותה בלספוג את החומר.
כולם אומרים לי שאני רגל בחוץ.. שאני לפחות אסיים. אבל שנתיים מרגישות לי כמו נצח. אני מסתכלת סביבי ומבינה כמה אנשים סביבי עושים מה שהם אוהבים. אני נזכרת באיזה בן אדם שמח הייתי, חברים שלי היו קוראים לי נהנתנית. כמה אהבתי כושר ותזונה ובחיים לא חשבתי על זה כקריירה, אפילו המעטתי בערך של זה כי שוב, היה לי בראש רק הנדסה. ברור לי שהחשיבה המקובעת הגיעה מהמשפחה שלי.. אבל בחיים, בתור ילדה מרדנית לא נתתי שיכתיבו לי מה לעשות. אבל הינה 3 שנים אחרי אני מבינה כמה זה חדר לתת מודע שלי.
עכשיו אני לא יודעת מה לעשות. המחשבה של לא לסיים משהו שהתחלתי אוכלת אותי ומנגד עוד שנתיים לסיום התואר ניראות לי כמו נצח והנורא מכל. רוצה לקבל החלטה ולהיות שלמה איתה אבל אין לי מושג איך. כל יום אני קמה למלחמה נגד עצמי.. והמלחמה הזאת כל כך מתישה שאני באמת לא יודעת עוד כמה כוח נשאר לי..