בזוגיות, האם אפשר לשכוח את האקס?!

הייתי בת 18, הוא היה בן 17, ובשל יותר ממני לזוגיות ולהכל, אני רציתי לטרוף את העולם, גרתי עם שותפות רחוק מההורים ורציתי פשוט לחוות הכל, לחוות גברים, לחוות עצמאות, לטעום את הכל מהכל...

הפעם הראשונה שהכרתי אותו, נקרא לו אבי הייתה כששותפתי לדירה, נקרא לה לינוי, הציעה לי לצאת איתה לדאבל דייט.
כשאני יצאתי עם יובל (שם בדוי) שהיה כמעט בן 16
ולינוי הייתה עם אבי.
לינוי הייתה דלוקה על אבי (לא באופן מוצהר) הציקה לו שלא מתייחס אליה ולא נותן לה מספיק תשומת לב והוא ישב להרגיע אותה בשיחה. (ידוע שהיא רצתה אותו מעבר והוא פשוט לא רצה). אני ויובל התקדמנו מהדרמות שלהם, לא היתה כימיה למשהו רציני ופשוט דיברנו על מוזיקה. בילינו יחד כל הערב וחזרנו הביתה.

הפעם השנייה שפגשתי את אבי הייתה בערב אחד כשאני ולינוי הצמדנו את המיטות העלובות שלנו אחת לשנייה ולינוי הציעה פתאום "באלך שאזמין את אבי?" וענתי "יאללה", אבי הגיע אחרי לא הרבה זמן. נכנסה בנינו רוח שטות ולינוי הציעה שאני והיא ניתנשק וזה קרה, גם אבי הצטרף לנשיקות הקטנות. לאחר שיחות וצחוקים לינוי הציעה שאבי ישאר לישון. שכבנו במיטה כאשר אני בצד אחד , לינוי בצד אחר ואבי באמצע, ישבנו ככה זמן מה, לבסוף שמעתי את הנשימות העמוקות של לינוי שהיא ישנה.
התהפכתי במיטה מצד לצד ואבי אמר לי "את עוד ערה?" עניתי "לא נרדמת" , והתחלנו לדבר אל תוך הלילה ולספר סיפורים מהחיים.
באיזשהו שלב אבי רכן אלי והתנשקנו, הנשיקה הפכה עוצמתית כשאבי ניסה להוציא את ידו מגבה של לינוי בקושי רב, לבסוף נחלץ והתנשקנו בפראות, שנייה לאחר מכן הוריד לי את התחתונים כשהוא מסנן "איזה גוף יש לך, איזה גוף" ושנייה אחר כך היה בי, ככה קיפצנו לנו כמו שפנים כשלינוי מיטה ליד ישנה ואנחנו עושים סקס במיטה צמודה. כשהוא גומר אז אני בדיוק מעכלת "זה באמת קרה עכשיו??" הוא מסתכל לי בעיניים ואומר :" אני רוצה אותך" (שזה אולי כל מה שבחורה רוצה שגבר יגיד לה, אבל לא אני). בלעתי את הרוק ואמרתי "מה?" כאילו לא שמעתי טוב. והוא חזר ואמר :" אני רוצה להיות איתך". עניתי בהתרסה:" אתה בכלל לא מכיר אותי" (בעודי חושבת לעצמי: גברים סטוציונרים, מה הוא רוצה ממני? זה היה סתם. והוא בכלל לא מכיר אותי) והוא :"אבל אני רוצה להכיר".
איכשהו נרדמנו לבסוף, קמנו בבוקר עם לינוי, שלינוי לא יודעת מזה כלום, ואני ואבי מתנהגים כאילו הכל כרגיל.
כל אחד הלך לדרכו.
אבי צלצל למחרת ללינוי וביקש את הטלפון שלי ולאחר כמה חפירות בנושא אבי השיג את הטלפון שלי ושלח הודעה, התחלנו לדבר והיה נחמד, הסכמתי לצאת, הרגשתי שהוא מעריץ את האדמה שאני דורכת עליה, והייתי ביצית, הכי ביצית שאפשר להיות.
והוא? רדף אחריי, התנצל על דברים שלא היה צריך להתנצל עליהם, כשנעלמתי לו בא עד אלי, כשהברזתי לו היה מוכן להכיל את זה וכשאיחרתי לו לפגישה בשעתיים אמר לי "יש לי זמן". הוא היה אדם יותר טוב ממה שאי פעם יכולתי להיות. הוא תמיד החמיא לי על כמה שאני יפה, חכמה, טובה ומושלמת, למרות שלא הרגשתי כזו.
ועשינו הרבה סקס, בכל מקום, בשירותים ציבוריים של מגרש כדורגל, על הקיר של בית כנסת, על קיר של בתי ספר, בחדר פח אשפה, במגלשה (הצינורות האלו עם החורים), על הדשא בפינה חשוכה יותר, על מכונית, בכל מקום אפשרי..
הייתי מלאת הורמונים, וגם הוא, והיינו כמו שפנים שלא יכולים להתאפק.
לאחר תקופה שאנחנו ככה יוצאים, והוא כולו ג'נטלמן ומציג אותי לראווה בפני חבריו, חשבתי לעצמי "את מנצלת אותו, הוא אומר שהוא אוהב אותך ואת לא באמת שם. את רואה את החיים שלך איתו? "
וכשהחלטתי שהתשובה לכך היא לא, ונפרדנו. כמה פעמים. איכשהו הוא תמיד מצא את דרכו חזרה, ושוב נפרדתי ממנו ושוב הוא חזר אלי.. כשהוא מתחנן שהוא יהיה טוב יותר אלי ושהוא באמת אוהב אותי ולמה אני מרחיקה אותו.
ושוב חשבתי לעצמי "האם אני אמצא אי פעם אהבה כזו? האם מישהו יעריץ אותי ככה? יאהב אותי ככה? מה אם אני מפסידה משהו שבחיים לא יהיה לי עוד?. הוא תמיד שם לצידי גם כשאני רעה אליו, הוא תמיד טוב אלי. מה אם לא אמצא עוד אהבה כזו?".

בגלל שהייתי ילדותית וסטוציונרית ולא רציתי להתחייב לאחד, תמיד מצאתי תירוצים איך לסיים את הקשר.

בשיחה אחת טלפונית שרצה לדבר הודיתי בפניו שאני לא אוהבת אותו, שאני נמשכת אליו מאוד וזה למה אני עושה איתו סקס אבל אני לא רוצה איתו זוגיות...
הוא אמר שהוא מבין (כי הוא תמיד מבין ותמיד נפלא דמאט) והוסיף שהוא תמיד כאן בשבילי.

דיברנו לאחר כמה שנים בשיחה של מה קורה מה נשמע ולאחר מכן השיחות פשוט נעלמו.

היום, 6 שנים לאחר מכן, אני בזוגיות שבה אני לא יכולה להיות ביצית, כי אז אין זוגיות, אף אחד לא רודף אחריי כשאני נעלבת ואף אחד לא מבקש סליחה כשאני זאת שטועה, אף אחד לא נלחם עלי. כי אנחנו שווים, אין אחד יותר מהשני. ולפעמים קשה ההבנה הזו, שאם אני עצבנית ובאלי לקלל את כל העולם ואשתו ולהאשים את כל מי שמסביב אין אף אחד שיכיל את זה, אלא להפך, הגבר לצידי רק יסתגר בתוך עצמו ולא יבוא להבין מאיפה זה נובע ולנחם אותי.

להיות ביצית זה מעבר למנגנון הגנה, זאת התחושה שאני בשליטה על החיים שלי, ודברים יתנהלו כפי שרוצה ורואה לנכון, בזוגיות הנוכחית זה פשוט לא אפשרי להיות בשליטה באמת, כי זה לא רק תלוי בי.

היום אני בזוגיות שאני זאת שמעריצה את הצד השני, אני מאדירה אותו שזה משהו שלא יכולתי לעשות בעבר, יחד עם זאת הוא לא רגשי, הוא לא יגיד לי כל יום כל היום כמה אני יפה וטובה וחכמה ומושלמת, הוא לא ישב איתי שעות לדבר על הרגשות שלי להרגיע ולשכנע, כמו החבר הראשון, הוא פשוט לא.

אני לא מתחרטת על איפה שאני היום, כי אני מבינה שהייתי צריכה לגדול ולהתבגר, אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה אם הוא היה מגיע עכשיו? ולא לפני 6 שנים כשחיפשתי רק סטוצים, האם הייתי אדם אחר? והאם זה סימן שזה לא נועד לקרות?
ואולי אני מעריכה את הגבר לצידי בגלל שעברתי את מה שעברתי ולמדתי בדיעבד להעריך את כל האהבה והנתינה הזו שלא היתה מובנית מאליה?

עברו כבר 6 שנים ואני עוד תוהה , האם מגיעה לי אהבה כזאת? האם אני אוכל להתקדם מהמחשבות עליו ולחיות את חיי?