אני בכיתה יב,
לפני חצי שנה הכל התחיל,עם הקורונה והסגרים איבדתי קשר עם המון חברים,פשוט קרה.
אבא שלי נפטר לפני חצי שנה,הודיעו על כך לכיתה שלי,רק 3 כתבו לי הודעה קטנה שהם מצטערים בווצאפ.
אני לא סנובית,להפך,אני אוהבת לצחוק לצאת למסיבות כמו כל האנשים בגילי.מצאתי את עצמי במשך יותר משלושה חודשים רק בבית ובלימודים.זה פשוט נורא.לאחר המוות של אבא נפרדתי מהחבר שהיה לי,ואני מודה,הרחקתי ממני את החברים שלצערי,הם היחידים שהיו לי.
אני יצאתי עם חברים הרבה,לפני שהכל קרה ואני עוברת בשכבה ויש לי מכרים סבבה,אומרים היי וכל אחד ממשיך בחיים שלו,אני רואה סטורים של חברים שלי יוצאים למסיבות,ואני פשוט מרגישה שהם שכחו שאני קיימת.אני לא רוצה לכתוב להם כי אני ארגיש כמו עלוקה,אני בטוחה שאם הם היו רוצים אותי שם הם היו שואלים.איך הגעתי למצב שיש לי רק חברה אחת ששואלת מה שלומי פעם בשבוע?(אני גם כותבת לה)
אני פשוט לבד.אמא חופרת לי שהיא דואגת,אחותי הקטנה בת ה15 שופעת חברים.כל יום היא יוצאת ובאים אליה.איך הגעתי למצב שאני,האחות שהיא תמיד הסתכלה עליה בפליאה,נשארת בבית וצופה בטלוויזיה כשהיא חוזרת הביתה ב00:30?אני מרגישה פשוט פאתטית.מרגישה שאני לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה.עם כל המוות של אבא והחוסר ההתעניינות של הכיתה שהייתי בה כבר 3 שנים.זה צובט לי בלב כל כל עמוק.לחשוב עד כמה לאנשים פשוט לא אכפת ממני.פאק.הייתי חברה של כל כך הרבה אנשים מה נהיה ממני?אני הולכת להשתגע אני כבר שלוש חודשים נטו בבית.לבד.
תתנו לי עצות איך להכיר אנשים,בבקשה,תעזרו לי לצאת מהסיוט הזה אני כל כך לבד.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות