ניסיון התאבדות, גיל ההתבגרות, ומה שבניהם

היי לפני הדיווח למשטרה, הכל כבר ידוע להם, להם ולרווחה ובטיפול, תודה,
אז אני אתחיל, תקראו לי אדל אפילו שאני לא אדל
אבל נניח, אני בת 15 וחצי, עולה לכיתה י
ובגדול איבדתי חשק לחיות, לא יודעת למה,
לא משהו מיוחד שקרה, אבל אין לי חשק יותר,
זה גם לא משהו שקמתי איתו פתאום סתם בבוקר,
זה שנה שזה ככה תקופות כאלה של שמחה ושל דיכאון , בערך מאמצע הקורונה,
אני בסוג של משבר זהות עם עצמי
כביכול אני בת 15 אבל לא, מרוב הרדיפה על הרצון להיות גדולה, איבדתי תשוקות בדברים של בני גילי,
והאמת שאף פעם לא הייתי בגילי, ביחוד בקורונה,
שלא היה לימודים, וגם חברה בקושי הייתה גם לפני לא הייתה, גם במראה החיצונית, המינימום בכל מקום שאליו אני הולכת זה 18,19 וזה נכון אני באמת נראת גדולה לגילי, עם קעקועים, וחומצות בפנים, אני נחשבת יפה , לא רזה ולא שמנה, גם לא מלאה, אולי במקומות שצריך, גבוהה, בעיקרון אני סבירה עם הגוך שלי אבל עכשיו אחרי תקופה של בערך חודש שהשמנתי 5-6 קילו בכלל אין לי מצב רוח לא להרזות, ואיפול להשמין סתם כי בא לי, וכן זה אכילה ריגשית,
אבל לעניין החשוב, בעיקרון אני נחשבת יפה, ומחוזרת, אבל בגלל שאני נראומתבודדתיותר אז הטווח גילאים שמתחילים איתי גברים הוא 21-23
עכשיו אני נמשכת לגילאים האלו, אבל בגלל שלרוב רק הגילאים האלו מפתחים שיחה,עניין משהו, אז יוצא שאני מספרת את הגיל שלי או ש"בורחים" או שממשיכים לבלבל בשכל, עכשיו לי אין כל כך בעיה לצאת עם הגיל הזה אבל כל עוד לבן אדם אין בעיה ל"צאת" איתי, אז אני לא רוצה לצאת איתו, כי ברגע שלו אין נורה אדומה בקשר לגיל שלי , אז משהו בו כנראה דפוק , או שהוא נצלן או שלא יודעת כבר, אבל אם למישהו יפריע הגיל שלי אז כנראה שלי לא יהיה בעיה לצאת איתו כי מספיק שהוא היה "חכם" מספיק להתרחק אז הוא "בסדר" אבל בעיקרון אין לי סבלנות לאף אחד, גם אחרי כל הדברים שאני רואה שקורים בין אם זה בין בני 40 לבני 16 אני פשוט לא מאמינה כבר בגברים, כולם או בוגדים, או לכלכנים, או סוטים או סתם פשוט שרוטים, ואני רואה איך אני נמצאת לפעמים בחברה שסתם דןגמא מישהו בן 18 נפרד מהחברה שלו, אחרי שנה דוגמא לא סתם, חודש חודשיים ופותח על כל מה שהיה ביניהם, אז וואלה מבחינתי זה לא בסדר, אני רואה איך הדברים עובדים עכשיו בטיקטוק, אבל בנות נפגעות מבנים , איך הדברים קורים במסיבות, עכשיו אני באופי קנאית, אז בכלל לא רוצה כרגע חבר, רוצה אהבה, אהבה שלא תלויה בדבר אהבה אמיתית, להרגיש נאהבת אבל הסיכויים בגיל שלי שאמצא את מה שאני רוצה וזה יהיה טהור הם אפסיים כי אני לא הכי כוסית או הכי יפה, לא הכי חכמה וגם מבחינת גיל לא גדולה , אז אני לא יכולה לתת הרבה מלבד אהבה, וזה גם אני צריכה מישהו עם ראש על הכתפיים שכבר לא מתלהב ממין כמו ילד בן שנתיים אבל זאת סתם חפירה ולא על זה באתי לספר
למרות שכן בחיים היה לי מישהו שדי אהבתי, הנשיקה הראשונה וגם היחידה אבל הבאסה היא. שאומנם הוא היה היחידי בכל דבר אפילו בהחזקת ידיים אבל אמר שלטענתו "אני לא חושב שאת בתולה " עכשיו אין בזה משהו פסול, אפילו שאני חושבת שזה מוקדם בגיל כזה, אבל כל אחת ומה שהיא ושכל אחת תעשה מה שטוב ומה שנוח לה אך ורק לה, אז זה די מעליב, שיגיד שאני לא בתולה, כאילו בן אדם סיפרתי לה שרק איתך אני, אז איךךך לא בתולה, טמבל, טמבל שאהבתי, אבל לא רצה אותי, בגלל גילי למרות שעיגלתי מ14 ל15 והיום כביכול מ15 ל16 , אבל זה כבר לא משנה, לו יש חברה והוא כבר לא מעניין סתם פשוט היה ברגעים של נחמה , אבל נעזוב את עניין הבחורים כי זה כבר די מאוס, ובאף אחד אני לא מאמינה אז איך ככה תבוא האהבה ? ,
ועכשיו לענייני האישי, אין לי חברים ואני לא טיפוס זאת אומרת חברים פה ושם ליציאות פעם בעשור יש, חברים ביום יום, חברים שאני יכולה לשתף , לספר, שיהיו שם בשבילי אין, ביום יום אני לא בקשר עם אף אחד, והרגשתי די לבד כבר תקופה ארוכה, מאז שאח שלי הגדול התגייס לצבא ואז אני נשארתי בבית לבדי, כמו בת יחידה וזה די מאוס כי משעמם לי, וחברה אין אז באסה, ואז חזרו הלימודים אחרי שנה של קורונה, והאמת אני נורא אהבתי את הקורונה, את השקט שהיה בה, את המקומות שאם גם ככה אני לא יוצאת לשום מקום בשישי, כי אין לי עם מי, אז כולם לא יוצאים, צרת רבים חצי נחמה, אז כן ככה היה, היום בדיעבד במבט לאחור אני חושבת שהייתי די אומללה בקורונה, כי הייתי מחכה לאהבה, בצורה בלתי רגילה וגם שנה שלא הצלחתי בה במשהו מסויים, לא למדתי או משהו, לא עבדתי, לא כלום, סתם הייתי עושה הליכות עם עצמי ומתבודדת אבל לא משנה, לעניין ,
אז חזרנו ללימודים ולא חזרתי באופן סדיר חודש לא הלכתי והתחילה המלחמה, אחרי המלחמה חזרתי ללימודים כי סוף שנה ובמילא אני עוברת, אז אומנם חברות אין לי בבית ספר, היו לי שניים אבל התנתקנו בזמן האחרון, והאמת שבכלל לא בא לי עליהן, הן התחילו להתנהג בצורה לא כל כך יפה, לא כלפיי, כלפי משהו מסויים ודי נגעלתי מהתנהגות הזאת, אבל לא משנה כרגע אנחנו לא בקשר כבר חודש ומשהו הן מסננות כאילו מי אתן בכלל ימפגרות?,
בלימודים שהיו עוד איכשהו היינו בקשר אבל זה היה סתם להעביר את הזמן וגם אני באתי פעם, פעמיים בשבוע לא מעבר, אז יצא שלא הייתי בבית ספר תקופה די ארוכה ופחדתי מהחופש הגד
שלא ארגיש בודדה
אז ישבתי וחשבתי על כל הדברים שעוד אמורים לקרות בעתיד ואיך אני אעבור רותם, ילדה כל כך רגישה, עם משפחה לא נורמטיבית , חברה לא קיימת , וחוסר הצלחה , כאילו מרגישה מקוללת , גם האמונה שבי ירדה , אני כמעט כבר לא חושבת עליה , אפילו שאני מאמינה , במקום הלצחזק אני רק יורדת , וחוטאת , ויצר הרע אותי פוגש בכל אשר עושה , והאמת זה ימשיך להיות ככה גם מבחינה חברתית אני לא טלית שכולה תכלת , אני אומנם לא רעה , בחיים גם לא הייתי. , לא לכלכנית , אבל מה שכן אני אגואיסטית , ומציקה , שונאת את עצמי בכל מילה, לא מסוגלת לשמוע את עצמי ומבינה למה אין לי חברים , כי אני גם יותר מידי "קלה" ואנשים אוהבים קשה אז מבינה למה והאמת אני גם לא טיפוס הכי חברותי אני לא מסוגלת כל היום לדבר בטלפון ולהיפגש אין לי את הסבלנות לזה, ובגלל זה אין לי, וגם אני לא מתחברת עם בני גילי לרןב, אפילו שיש הרבה נורא חכמים ובוגרים. אבל בעיקרון תמיד יוצא לי להתחבר עם יותר גדולים וגדולות 17-18 ואז זה קצת בעייתי מבחינת היציאות, חוץ. מישיבות אבל בכללי אני לבד, בסופשים אז זה לא משנה, ואם לפני חודש זה היה מפריע כמעט כל החיים, אז עכשיו זה כבר לא מעניין וזה מוזר כי פתאום אין לי חשק לחיים
אז לפני טיפה יותר משבועיים חשבתי על מה יש לי בעולם, גיליתי שלא הרבה, וכן הכל תלוי גם בתפיסה ואיל שמסתכלים, והתפיסה שלי מגעילה , אז רציתי ללכת לסרט וחייגתי לסביבות ה15 אנשים, אף אחד לא היה יכול, כל אחד מסיבותיו שלו, ואנ הבנתי שאלו החיים שאני אחיה, ולא רציתי לסבול יותר, אז כתבתי מכתב, ולקחתי כדורים, סביבות ה30 והלכתי לישון,
קמתי אחרי כמה שעות והאמת לא קרה הרבה חוץ מזה שנפלתי על הרצפה, פינו אותי לבית חולים שמה הדברים מתבהרים, שוטרים, רווחה, פסיכיאטרים וכו, וכולם עליי, עצובים כי איך בחרתי לנסות לקחת לעצמי את החיים, אז נכון זאת הייתה מעידה, אבל אם שואלים אותי, אני חושבת שזה יקרה שוב, כי די אין לי חשק לחיות ואני לא מבינה בשביל מה שווה,
בעבודה אתמול היה לי יום רע, אני עובדת סוג של במלצרות, אז יצא שאחת המנהלות העיפה אותי הביתה מהמשמרת, וכן התבאסתי, לא בגלל שהעיפו אותי, אלא בגלל הגישה שהייתה מגעילה, למרות שהיו לי הסברים אותה זה לא עניין וזה גרם לי להבין כמה אנוכיות יש בעולם, וכמה רוע, אז כן אני מבואסת, כי אני לא רוצה לחיות בעולם כזה, שיש אנשים רעים, וכמעט אין אנשים טובים. , אז אני מאלה שנפגעים, והפחד שלי מהדברים שעוד יקרו, בעתיד כנראה ילכלכו עליי כמו על כל בן אדם, אז נניח יגידו שרמוטה, אני אפגע, יגידו שמנה, אני אפגע מכל דבר אני נפגעת וזאת בעיה, אז אחרי האשפוז אמרו שיגיעו שיחות מהרווחה והכל אבל הנה עברו שבועיים לא התחיל שום דבר, זה עוד פגיעה כי נניח והייתי נפשית במצב יותר קשה אז כל יום פה הוא קריטי, אז מה החיים שלי זה משחק? ובגדול לא יודעת כבר מה לעדות לפני חודש קצת לפני שהכל קרה הבאתי כלב שלא ארגיש בודדה אבל זה כן חיזק אבל לא עזר וכרגע אני לבד בעולם, מרגישה שמנה, כי איך לא השמנתי ואני גם לא ארזה, כוססת ציפורניים עם ציפורניים נורא מגעילות, ומוזנחת כזאת לאחרונה, התכערתי ובאסה לי, כי אפילו חשק לחיות אין לי אז מה לעשות, חוץ מלקחת כדורים או לקפוץ מגג ?
אפילו ספורט אני כבר בקושי עושה