יש לי חבר כבר כמעט ארבעה חודשים... באמת, הבחור הכי מקסים שהכרתי. הוא אוהב אותי,הוא טוב לב,חכם ,שאפתן ,מצחיק חתיך מה לא... מודה לאלוהים שהכרתי אותו. אבל.. יש בעיה,הכל בקשר שלי איתו אחרת. יצא לי להתאהב בחיי, זה תמיד היה בבנים שלא רצו אותי בחזרה או רצו חלקית וזה רק חיזק לי את הרגשות אליהם ,רק רציתי אותם,התרגשתי מהם פנטזתי עליהם חשקתי בהם מה לא... ואיתו, הכל בא כל כך בקלות, לא היה לי הזדמנות בכלל ממשששש לחשוק בו להתרגש ממנו,הכל פשוט טוב. אז מה שקורה זה ש.... אני נורא אוהבת אותו, אבל אני זוכרת מה זה להיות מאוהבת בטירוף ולרצות בן אדם ברמות מטורפות, בקיצור תשוקה מטורפת.. ואין לי את זה איתו... איתו פשוט הכל טוב. ברגע שיש לנו איזה וויכוח או איזה ריב פצפון פתאום אז אני מרגישה לכמה שניות את כמה שאני אוהבת אותו ורוצה אותו.. אבל רב הזמן אני לאדעת אני לא מתרגשת במיוחד מדברים שהוא עושה או אומר... הכל כל הזמן טוב טוב טוב.
אני נורא מעריכה את זה שהכל טוב... אבל מה עם התשוקה? זה דבר כל כך חשוב.... אני שומעת חברות שלי שעם חבר שלהן ואיך הן מדברות עליו על כמה הן אוהבות אותו ומאוהבות בו ומתגעגעות אם הן לא נמצאות איתו יום אחד... אצלי זה קורה אבל לא ברמה כמו שלהם... אם אני לא איתו אני מתגעגעת אבל לא ברמה של כאבים פיזיים נקרא לזה.. ואני אוהבת אותו אבל לא מאוהבת ... קיצר אני מתוסבכת רצח... אני לאדעת אם אני במקום שאני אמורה להיות בו או לא... אם ההשוואה שלי להתאהבויות של פעם בבנים שהיו משחקים משחקים היא השוואה נכונה וככה זה אמור להיות,או שזה מה שיצא לי להכיר...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות