אני מרגישה נורא. כל החיים שלי הרגשתי שאין לי חבר אחד טוב שיהיה תמיד שם בשבילי. לא משנה כמה נחמדה אהיה, אנשים תמיד יעזבו אותי

אני לא מצליחה להירדם בלילה, המחשבות לא מפסיקות, מחשבות על זה שאף אחד אף פעם לא אהב אותי, גם בזוגיות אף פעם לא הלך לי, יצאתי עם 3 בחורים, הכי הרבה שיצאתי עם אחד מהם זה בסך הכל חודשיים, ובסוף התברר שכולם רצו רק סקס, היה אכפת לי מהם כל כך, ורציתי ממש שזה יצליח והם באמת היו כל כך נחמדים, ובסופו של דבר הם פשוט שמו עליי זין. ליטרלי.
אחד מהם ניסה לשמור איתי על קשר גם אחרי הפרידה אבל לצערי ניתקתי ממנו קשר בעצמי כי נפגעתי ממנו כמה פעמים, גם מתי שהיו לי עדיין רגשות אליו ולו לא היה אכפת והוא אפילו אמר משום מקום "את יודעת שאנחנו לא חוזרים כן?", בלי קשר לכלום, אבל אני תוהה אם זו הייתה טעות לנתק איתו קשר, אולי היינו נשארים חברים טובים...אני רוצה לשלוח לו הודעה אבל מפחדת ממש מהתגובה שלו, כי אם התגובה לא תהיה כמו שאני מצפה, או שהוא לא יגיב בכלל, אני ארגיש יותר על הפנים ממה שאני מרגישה עכשיו. זה רק יוסיף לעצב שלי. אז מה כדאי לעשות לדעתכם לגבי זה?
היה גם מישהו שהיה ידיד טוב שלי ובסופו של דבר הוא אמר שיש לו רגשות אליי ודחיתי אותו כי לא הרגשתי אליו כלום ולא רציתי להשלות אותו, והוא גם עזב בסופו של דבר, והרגשתי רע ממש כי הוא היה חבר טוב וחשבתי שהוא באמת יהיה שם בשבילי וידאג לי אבל זה כנראה היה בגלל שהיו לו רגשות אליי.
מאז ומתמיד היו לי בעיות חברתיות.
אף פעם גם לא הרגשתי שהייתה לי חברה טובה. אני תמיד עשיתי מעל ומעבר ולהן לא היה אכפת ממני.
עכשיו יש איזה שלושה אנשים שאני מדברת איתם, אבל אנחנו בקושי מתראים, ושאני רוצה לראות אותם הם לרוב לא יכולים, אז כבר הפסקתי לשאול אנשים אם הם רוצים להיפגש כי כבר נמאס לי לשאול וכל פעם מחדש להתאכזב. אני אומרת לעצמי שאם הם רוצים לראות אותי הם כבר ישאלו אם אני רוצה להיפגש, כי כבר שאלתי יותר מדי פעמים.
נמאס לי מהכל, כלום לא הולך לי בחיים, אני מרגישה אבודה.
סיימתי לפני כמה ימים שירות לאומי, הכרתי שתי חברות כביכול טובות שם, אבל גם הן כל הזמן לא יכולות להיפגש או ממציאות איזה משהו.
ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לחפש עבודה אבל גם לזה אין לי כוח, ואני מפחדת להיתקע במקום עבודה חרא כמו המקום שהייתי בו לפני שהתחלתי שירות לאומי. האחראיות משמרת היו כל כך מגעילות אליי.
אני מרגישה בודדה, אבודה, פגועה, מאוכזבת. אני כל כך עצובה. בזמן האחרון פשוט הדחקתי את הרגשות האלה אבל עכשיו הכל מתפרץ לי.
חשבתי שאני בסדר, חשבתי שכבר לא אכפת לי מכלום, חשבתי שאני כבר התרגלתי להתאכזב מאנשים, אבל מסתבר שלא.
יש כאן אנשים שיכולים להזדהות?
ואשמח לשמוע עצות ודעות...
מי יודע כמה פעמים בחיים רשמתי פריקה דומה לזאת. וואו.