איך אחרי שנים אוזרים אומץ ויוצאים בלי מייקאפ מהבית?

היי כולם, אז איפשהו שם בכיתה ט התחילו החצקונים מאז הם מסרבים לעזוב. בהתחלה פשוט שמתי מייקאפ הכי זול שיש (סביבות ה15 ש''ח) ומבחינתי הכל תוקן.
עברו השנים וזה ממש הפך להרגל, תוסיפו לזה את העובדה שהתעללתי לעצמי בעור בפנים בכך שלא הייתי מורידה איפור לפני השינה, לא היו לי קרמים או סבונים מתאימים לעור הפנים, לא הלכתי לקוסמטיקאית או רופא, שכבות על שכבות של איפור זה מה שהפנים שלי חוו במשך שנים. מבחינתי ברגע ששמתי מייקאפ\פודרה הכל נפתר. לכל מקום שהלכתי היה לי בתיק איפור, לתיקונים, למקרה שאשאר לישון. ותופתעו לדעת אבל זה מעולם לא הפריע לי. הייתי נערה דיי בליינית רוב היום שלי היה בחוץ כך שלא יצא לי להתמודד בכלל עם איך שאני נראית בלי איפור. הדחקתי. ידעתי שאני פשוט לא אוהבת את עצמי בלי מייקאפ, כי בלי מייקאפ רואים את החצקונים, וחצקונים זה מכוער ומגעיל. ילדה. פשוט חיכיתי שזה יעבור. עם הזמן גם התחילו לי להישאר לי צלקות בגלל הטיפול הלקוי באקנה. זה עוד יותר הגעיל אותי וגרם לי רק לרצות לשים עוד ועוד שכבות של איפור. טיפה חוסר מודעות, רוב החברות שלי גם היו מתאפרות (להבדיל ממני הן לא הסתירו שום דבר) כך שמעולם לא הרגשתי שונה או מוזרה.עד שהגעתי לצבא. פתאום הבנתי שאמור להגיע הרגע שכמו כולן אני שוטפת פנים ונכנסת לישון. הזדעזתי. אמרתי לעצמי אין מצב אין מצבבב. התחלתי להיכנס לסטרס. עכשיו שתבינו היו שם בנות מכל הסוגים ועם מצב פנים הרבה יותר גרוע משלי. והיום גם בדיעבד אני מבינה כמה הגזמתי. ואז הבנתי כמה מה שאני עושה לא בסדר לא לעור הפנים שלי ולא למצב הנפשי שלי ולא לכלום. ואז שהבנתי את זה כבר היה ממש מאוחר וכבר כל כך התרגלתי לראות את עצמי עם איפור שאני פשוט לא מסוגלת לחשוב בכלל על הסיטואציה שאני אצא בלעדיו, אני ארגיש ערומה. כך שנתיים בצהל עברו בהסתרת הפנים שלי אל תשאלו איך זה היה קשה ומייגע. והיום זה כבר הפך לתסכול. אני כן במקום שאני מתמודדת עם זה, אני הולכת לטיפולי פנים, השגרת טיפוח שלי עשר, אני מקפידה על סדינים נקיים תמיד, אני מורידה איפור תמיד לפני שינה, אפילו שיניתי את התפריט תזונה שלי, וכלום. אני כן רואה שיפור מבעבר, אני לגמרי מקבלת את עצמי וידעת שאני יפה. אני עם הרבה פחות חצקונים על הפנים, מדי פעם יוצאים לי שתיים שלוש ואני מטפלת בהם, אני מטשטשת עם מייקאפ את האיזורים המצוקלים וחוץ מזה לא שמה עוד משהו ביום יום. אבל אני כבר לא מסוגלת. זה מסתכל, זה מייאש זה מרוקן. אני רוצה להעז לצאת בלי איפור אבל פשוט לא מסוגלת. אני כל הזמן בסרטים של מה יגידו, והאם עדיין יאהבו אותי ככה. אני לא מסוגלת לפתח ככה קשר זוגי, כי אני מלכתחילה יודעת שאו שאני אתעסק בלסהתיר את עצמי כל הזמן ואסבול או שאני אהיה בלי איפור ולמה שירצו אותי ככה? אז מעדיפה פשוט להישאר לבד. זה מטומטם אני יודעת, הלוואי והיה לי את האומץ לפעול אחרת. אני כל הזמן חיה בעתיד במחשבות על כמה טוב יהיה לי כשזה יהיה מאחוריי, אני כבר לא יכולה להסתיר את זה אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. אני הולכת לכל מקום עם מייקאפ, לים, לבריכה, לבדיקות, גם אם זה סתם רגע לקפוץ לקנות משהו. אני כל כך מקנאה בבנות שהפנים שלהן פשוט חלקות. אני יודעת שזה עניין של סבלנות ומתישהו זה יגיע אבל נמאס לי מזה כבר. כל הזמן אומרים לי שאני יפה ואני לא מאמינה, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה חכו תראו אותי בלי מייקאפ. אני לא יודעת כבר מה לעשות אני באמת רוצה לעשות את הצעד האמיץ הזה ולהחליט שאני לא סופרת אף אחד ויוצאת איך שנוח לי ולא איך שאני חושבת שזה יתקבל בחוץ. אני כאילו מפחדת לאכזב את כולם ואל חושבת על עצמי. נמאס לי. מה עושים??? כל הכבוד ותודה אם הגעת עד כאן.