כל כך אהבתי אותו. כל כך. הייתי בטוחה שהוא החצי השני שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי.
וחשבתי שגם אני שלו...
כבר גרנו ביחד ודיברנו על חתונה. הוא כל הזמן אמר כמה הוא אוהב אותי וכמה שזהוא זכה בי...
עד שגילו לי סרטן.
הייתי שבורה מזה ובכיתי... בימים הראשונים הוא עוד היה שם בשבילי, עד שבערך חמישה ימים אחרי זה הוא פתאום התחיל להתעלם ממני. הייתי הולכת להקיא בשירותים והוא לא בא לשאול לשלומי... ראיתי שמשהו לא בסדר.
אז הלכתי לדבר איתו, ופתאום הוא התחיל להגיד לי שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה.
שהוא לא יודע איך הוא הולך לעזור לי עם זה.
ויותר מהכל - הוא לא הפסיק להגיד שאני ממש לא בסדר על זה שאני מסתובבת בבית כועסת על החיים וממורמרת ונמאס לו לראות אותי ככה...
ואשכרה במקום להגיד לו איזה אפס הוא התחלתי לבכות לו ולבקש סליחה. להגיד לו שהוא לא צריך לדאוג מזה בכלל ושההורים שלי יעזרו לי וילוו אותי בניתוח... אשכרה ביקשתי ממנו סליחה על זה שיש לי סרטן!!!
והוא בכל זאת עזב אותי. ביקש שאני אאסוף את הדברים שלי עד סוף השבוע ואצא...
ומאז לא דיברנו. הוא לא שאל אותי מה שלומי, אם הבראתי, איך אני...
(וכן הניתוח למזלי עבר בהצלחה ואני בסדר עכשיו...)
אבל מאז אני פשוט נשארת עם המועקה הזאת בלב
שאיך הוא יכל לעשות את זה???
איך??
ואיך אני יצאתי כזאת פתטית שפשוט התחננתי שישאר איתי... שלא יעזוב אותי ככה... בכיתי ובכיתי וביקשתי סליחה והוא פשוט עמד שם והסתכל עליי במבט ריק...
עברה כבר כמעט חצי שנה
אבל זה לא מרפה ממני
איך לא צעקתי עליו?? איך לא כעסתי עליו??? איך לא אמרתי לו כלום???
אני לא מצליחה להשתחרר מהכעס הזה, אני גם הולכת מאז הפרידה שלנו לפסיכולוג ובכל זאת אני לא מצליחה להשתחרר מזה...
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הדמות שלו מסתובבת והולכת בזמן שאני יושבת על הריצפה ורק בוכה לו שישאר... אוף אני פשוט לא מאמינה שרק ביקשתי סליחה וסליחה וסליחה ובכיתי כמו טיםשה וזה לא הזיז לו כלום... כאילו אני אדם זר... כאילו אני מגעילה אותו...
אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מזה
אשמח לעצות
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות