חברים שלי יותר מצליחים ממני ומרגישה כישלון ומפחדת שזה ישאר ככה בעתיד, מה לעשות?

ובלי כל בלבולי השכל האלו של "את לא צריכה להשוות את עצמך לאחרים, כל אחד הוא משהו אחר ולכל אחד יש את החוזקות ואת החולשות שלו", פליז לא. גם החברים שהיו פחות מוצלחים ממני פעם עכשיו עוקפים אותי וזה מרגיש נורא. וול, כן אני מגברת כאן בעיקר על הפקטור הלימודי, כי כרגע אני שמיניסטית וזה מה שרלוונטי. עכשיו, בגדול אני תלמידה טובה יחסית- נכון ליא כמעט כל הבגרויות שלי הן 90 ומעלה (חוץ מה30% בצרפתית כי המורה לא סבלה אותי לא משנה סיפור ארוך ולא רלוונטי). גם שנה שעברה הרגשתי רע בגלל הציונים, בערך חצי מהחברים שלי בבית ספר לומדים במגמת פיזיקה ואני במדח. הם ב5 מתמטיקה ומקבלים ציונים מדהימים מעל 90 ואני כשהייתי ב5 גירדתי את ה60 ואז לקראת סוף שנה ממש שנייה לפני הבגרות ירדתי ל4 וכמובן שקיבלתי את אותו הציון כמוהם בבגרות (הסופי שלי של יא הוא 98, גם שלהם). והשנה?? אני כן מבינה את החומר, למען האמת את החומר של המבחנים שהיו עד עכשיו הבנתי מעולה והיה לי ממש קליל במבחנים, יצאתי משניהם בתחושה של מאה ואז בוםםםם במבחן הראשון 85 (ב4 יחידות!!!) עכשיו כן, 85 זה לא כזה נורא, אבל רוב האנשים שאני מכירה (לא רק החברים הגאונים שלי מפיזיקה, אני מדברת על אנשים שבקבוצת השווים שלי, שאיתי ב4 יחל נגיד) קיבלו יותר ממני, וזו הייתה פגיעה ענקית באגו, הרגשתי זוועה. במבחן השני אחרי המבחן הבנתי שעשיתי כמה טעויות מטומטמות בערך שעה וחצי אחרי שסיימתי, אבל לא תיארתי לעצמי את הכמות של הטעויות המטומטמות שהביאו אותי למצב של ציון משפיל של 68 נקודות בזמן שחבריי מ5 יחל קיבלו 100 ו98 (לא יודעת מה עם השאר) וגם חברות שלי מ4 קיבלו יותר ממני וגם שמעתי שבקבוצה השנייה של 4 כולם קיבלו 95 100, ורק אני עם ה68 המחורבן הזה. אני ב4 יחידות שואפת למאה, או לפחות למעל 90, כי זה 4 יחידות. והקטע הוא שממש יכולתי להוציא בקלות מאה במבחן הזה, אבל קיבלתי 68. היו לי בנתיים חמישה מבחנים שמתוכם אני באמת יכולה להגיד שהצלחתי רק באנגלית שקיבלתי 94 (וזה כי באמת יש עלייה ברמה בין יא ליב וכי הצלחתי לכתוב אסיי מושלם), וזה שימח אותי. אבל אני צריכה עוד הצלחות כאלו- היה פסיכולוגיה שקיבלתי 90 שזה כרגיל נראה לי וזה לא ככ ריגש אותי הייתי כזה סבבה. אזרחות שקיבלתי 82 ובהתחלה הייתי דיי בסדר עם זה כי לזה בערל ציפיתי, ואז שמעתי שרוב הכיתה שלי קיבלו מעל 85 ואז הרגשתי פחות בסדר עם זה, כי שוב נשארתי מאחור. עכשיו, אני יודעת שזו מחשבה נורא מקובעת, אבל אני מפחדת שכמו שעכשיו כולם מצליחים יותר ממני, ככה זה גם יהיה בעתיד שאני אשאר מאחור וכולם יצליחו, כי כשחצי מהאינדיקציה שלך היא חבר'ה שלומדים במגמת פיזיקה וב5 מתמטיקה וכנראה ירוויחו הון תועפות בעתיד (ולפני שאתם מתחילים עם השטויות של "זה שהם מצליחים עכשיו לא אומר כלום לגבי העתיד", זה לא רלוונטי כי מבחינתי זה כן וחוץ מזה אתם לא מכירים את הטיפוסים, הם יצליחו) ושגם החברים שאת היית קצת יותר מוצלחת מהם כביכול עכשיו מתחילים לעקוף אותך, ואת מרגישה בתחתית- בתור אדם תחרותי שמשווה את עצמו לאחרים כל הזמן- זה נוראי וזה גורם לי להמון תסכול. זה ממש הורס לי את מצב הרוח ההשוואה הזו. עכשיו כן, סביר להניח שזה מגיע מאיזשהו מקום של התנשאות פנימית ואגו ומזה שההורים שלי גידלו אותי בידיעה שאני חכמה ובלה בלה בלה (כן, הם אומרים לי שהחברים שלי מפיזיקה הם כבר סוג של גאונים, אבל כאילו- דמיינו לגדול בתחושה כזו שמחנכים אותך שאת חכמה מאוד). אז כן, אולי נשמעתי כאן קצת בלתי נסבלת, אבל הגיוני שבשל הנסיבות יהיו לי ציפיות גבוהות מעצמי. והקטע הוא שגם אם אני אקבל ציונים גבוהים יותר, אם אנשים אחרים יקבלו הרבה יותר ממני אני ארגיש חרא עם זה. מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק להשוות את עצמי לאחרים בכל דבר? איך להפסיק לגרום ללימודים להשפיע על המצב הנפשי שלי?