אני מרגישה דפוקה. כאילו אף אחד לא סובל אותי חוץ מההורים שלי. אף אחד מהחברים שלי לא שם עלי ואני כל היום עסוקה בלרדוף אחריהם כי אין לי אף אחד אחר.
ה״חברה הכי טובה שלי״ לא שמה עלי בכלל. היא מניפולטיבית וחושבת שכל דבר שהיא אומרת אני צריכה לעשות, ויש לה חבר שהוא שפוט שלה ועושה כל מה שהיא רוצה שזה כבר מגעיל לראות איך היא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה.
היא חושבת שכל העולם סובב סביבה ונמאס לי כבר לראות את זה. היא חושבת שכל העולם סובב סביבה ואני מתה כבר לנתק איתה קשר אבל אין לי עם מי להיות. ואני מפחדת שאם אני כבר לא אסתובב איתה היא תלכלך עלי ואף אחד לא יסבול אותי ואז אני באמת אשאר לבד.
אני מאוהבת במישהו כמעט שנה שרוצה אותי אבל לא רוצה התחייבות ואני נופלת אליו כל הזמן ולשטויות שלו. ונמאס לי כבר כל היום הוא מול הפרצוף שלי בלימודים ומנסה להתגרות בי כל הזמן כדי למשוך את התשומת לב שלי. אני מרגישה אליו משהו ואני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר. אני סטודנטית והלימודים הם הדבר היחידי שכרגע מחזיק אותי כי אני מרגישה שאני מסתדרת טוב ויש לי ציונים בין הגבוהים בכיתה. אבל כמובן שחברה שלי רעה והיא פחות מצליחה היא תמיד מורידה לי. איך היא מצפה להצליח אם היא לא משקיעה? ולמה אני אשמה שהיא לא מצליחה.
אין לי כוח כבר ואני רוצה לפרוש. לפעמים אני חושבת על זה שיכולתי להתגייס וסוף סוף להעיף אותה מהחיים שלי.
אני באמת מרגישה שאף אחד לא באמת אוהב אותי או שאכפת לו ממני ואני רוצה להרגיש נאהבת פעם אחת בחיים שלי. יש זוגיות לכל החברים והאנשים שמסביבי וכל הזמן משוויצים בזה מולי וקשה לי כבר לשמוע כמה החבר שלה חתיך וכמה החברה שלו מושלמת.
אני לא יודעת אם זה משהו בי שאני עושה לא בסדר למרות אני באמת בן אדם חברותי ואני תמיד מנסה להתחבר ולהשתלב. אני בכלל לא מרכלת ואני תמיד צוחקת עם אנשים.
עצות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות