היי אני בת עשרים תכף וחבר שלי בן עשרים ואחד אני עדיין חיילת והוא השתחרר לא ממזמן, שנינו מהדרום אבל גרים במרחק של שעה אחד מהשניה ובלי אוטו לצערי , אנחנו ביחד שנתיים אחרי כמה מערכות יחסים כושלות שהיו לי, הוא החבר הרציני הראשון שלי.
באמת שהוא בן אדם מדהים באופי ובכללי, מסתדרים מעולה ואני אוהבת אותו ברמות, אני מרגישה שאת אותה כמות האהבה והיחס שאני נותנת לו אני לא מקבלת בחזרה אני תמיד אמרתי ואומרת לו שבעיניי אני אף פעם לא אהיה מקום ראשון אצלו ,זה תמיד חברים שלו לפניי (לא משנה כמה פעמים הוא יגיד שלא התחושות שלי יגידו אחרת) עד לפני שעשיתי לו שיחה על אותו נושא הוא העדיף לצאת לימי הולדת של חברים מאשר לראות/להיות איתי בזמן היחיד שיש לנו, אחרי שדיברנו עלזה הוא באמת עשה השתדלות וזה אחרת אבל עכשיו אני וחברות שלי ניתקנו קשר ואני מרגישה שאני צריכה יותר מתשומת לב שלו ושנקדיש אחד לשניה זמן, אני מציעה לו שאני אגיע אליו (בזמן היחיד שיזדמן לנו בסופ״ש כי בהמשך השבוע הוא עובד) והיה לו איזה משו עם חברים ואני בכללי לא אחת שמזמינה את עצמי אליו, פשוט אני באמת צאיכה את החברה שלו ושיהיה איתי,
אני תמיד אןמרת לו שהוא הכל בשבילי- חברה הכי טובה החבר הכי טוב הבן זוג שלי, ככה אני מרגישה.
אני תמיד צריכה להגיד לו שהוא יתקשר אליי כי מיוזמתו זה לא יקרה , זה תמיד ״חשבתי שאת רוצה לישון״ או ״את בעבודה אז לא תעני״ באמת שאני כבר אובדת עצות! אני תמיד היוזמת ומעטות הפעמים שהוא הציע לי לבוא אליו הביתה ובאיזשהו שלב זה כבר לא נעים להזמין את עצמך, או שאני צריכה להתחנן אליו שיספיק להיות בפלאפון שאנחנו ביחד מרגישה שכאילו רק לי אכפת מהמערכת יחסים ההיא.
כל כמה חודשים זה סיפור שחוזר על עצמו ההרגשה שלי לגבי זה שהוא לא נותן לי את התשוצת לב והיחס שאני נותנת לו,
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות