היי לכולם, מה שלומכם? אני מקווה שטוב עד כמה שאפשר.
אני חייבת לומר שעמוק בפנים אני מתביישת בעצמי. במה שהפכתי להיות.
בשנותיי בתיכון סבלתי מחרם שקט ללא סיבה. הייתי ילדה שקטה ומופנמת שאף אחד לא רצה להיות חבר שלה. אז עד היום אין לי חברים, כי אני סובלת מחרדה חברתית. אבל לפחות נמצאת בזוגיות המון זמן, שזו עוד נחמה שלי..
שנאתי את המסגרת החינוכית, וההורים שלי לא עזרו לי כלכלית, אז 16 עם המון אמביציה ומוסר עבודה, שהיום אני מרגישה שממש נעלמו לי, הגעתי לניהול משלוחים של מסעדה גדולה והרווחתי המון כסף, ברמה שלא מביישת אישה בת 40.
חלף זמן, אני סיימתי בית ספר בתעודת בגרות מלאה והמסעדה הספיקה להיסגר. מאז נדדתי בין עבודות קטנות ומזדמנות, כאלה שלא גירדתי בהן את ה5,500 שקל אפילו.
הצבא החליט לא לגייס אותי על בריאותי ואני חשבתי שזה הזמן המושלם להרוויח כסף, כי אני זקוקה לו.. מפרנסת את עצמי לבד ורוצה לחסוך ללימודים גבוהים..
אבל אני לא מצליחה להתמיד בעבודות.
עבדתי במשרת מכירות כלשהי שהלך בה סביר, ואחרי שלושה חודשים התחילה המלחמה וכבר לא היה צורך בתקן שלי יותר.
כרגע אני בקורס הכנה בבנק למשרת שירות לקוחות במוקד הטלפוני, ולמרות שרק התחלתי אני סובלת מכל רגע ורק רוצה לעזוב. החומר קשה, התנאים לא משהו.. מנפנפים בזה שיש תנאים של עובד בנק אבל בפועל אפילו בשביל ללכת לשירותים צריך לבקש רשות, על יום חופש צריך להודיע להם חודשיים לפני, ועוקבים אחרי כל צעד מינימלי שלנו.
אלה לא החיים שדמיינתי לעצמי.
אני לא מוצאת את עצמי, נמאס לי לדלג בין עבודה לעבודה ובכל דבר להיכשל, ואם לא להיכשל: אז לא להרגיש מסופקת..
אני מרגישה אפסה בפני הבן זוג שלי שצריך לראות אותי נודדת מעבודה לעבודה, בלי גרוש על הנשמה, ובעיקר עצובה.
אני לא בחורה טיפשה, בתקופת הבגרויות הכי לחוצה שלי שילבתי לימודים ועבודה שבעה ימים בשבוע, ככה שעצלנית אני לא.. פשוט מרגישה מאוד מאוד מאוד שחוקה, לא מאושרת ובעיקר חסרת ביטחון.
איך לשנות את המצב הקיים? האם להישאר בעבודה לחוצה כזאת או לחפש לי משהו אחר? ובכלל, איך להקל על הריקנות, החולשה והעצב?
אשמח לעצות מכבדות
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות