כשהייתי קטנה היה לי הרבה קשיים עם המשפחה, אני יודעת שלא גדלתי בצורה הכי תקינה ואני יודעת שזה השפיע עליי הרבה. אבל כשהייתי יותר קטנה הייתי ילדה שמחה, ילדה שאפתנית שרוצה לטרוף את העולם, כזאת שרוקדת על כל החתונות. כל פעם שהיה לי חלום לא משנה כמה קטן הוא הלכתי ועשיתי את זה.
בתקופה האחרונה אני מרגישה שאיבדתי את עצמי.
רוב הזמן אני עסוקה במחשבות על המשמעות בחיים, אין לי ממש דברים שגורמים לי לקום מהמיטה בבוקר, אני עוברת מהמיטה לעבודה למפגש עם חברים שאני לא באמת נהנית בו ולמיטה שוב.
אובחנתי עם חוסר וויסות רגשי, זתומרת הגוף שלי לא יודע לווסת רגשות נכון וזה גורם לי להיות מוצפת רגשית הרבה מאוד פעמים.
אני מרגישה שהמוח שלי כל הזמן מחפש תשובות לשאלות שיש לי בראש, שאלות פילוסופיות שיכול להיות שבכלל אין להם תשובה כמו משמעות החיים ומה בכלל שווה מה שאני עושה עכשיו עם הזמן שלי אם בסוף אני אמות, מה שווה לצאת עם גברים אם בסוף נפרדים וצריך לשכוח מהם בנוסף יש לי חרדת נטישה שזה גורם לעניין להיות עוד יותר קשה, מנסה להתחבר לאנשים ואני מאוד חברותית אבל אני מרגישה שבכל מקום אני צריכה לשים מסכה ולעשות כאילו אני בן אדם נורמלי בזמן שהלב והמוח שלי רצים על 2,000, לא מרגישה שאף אחד מבין אותי ולא מרגישה שיש אנשים שאני מוצאת איתם את המקום שלי. שונאת להיות לבד! ניסיתי לאהוב את הלבד שלי אם זה ללכת לים לבד או לשבת ולכתוב לעצמי אבל אני פשוט מרגישה שאני משקרת לעצמי כשאני עושה את זה ורק מאפשרת למוח שלי להמשיך לרוץ ולחרדה והריקנות להמשיך להעלות.
הולכת לפסיכולוגית כבר כמה שנים אבל מרגישה שאין התקדמות. אני במצב שבו המוח שלי מכחיש הרבה מאוד דברים שעברתי בחיים ברמה שאני בכלל לא זוכרת את רוב החיים שלי וזה מקשה עליי כי יש דברים שאני לא מודעת אליהם שיושבים עליי עוד מהילדות.
ובנוסף לזה כל יום שעובר שאני לא יוצאת מהמצב הזה אני מתמלאת יותר ברגשות אשם ופחד כל הזמן שעובר שאני מאבדת. אשמח לעזרה ועצות בנושא
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות