אני חושבת שאני נשברת

היי
אני חושבת שעדיף שאני אתחיל מהתחלה
החיים שלי לא היו כאלה פשוטים
אני חושבת שהתחלתי להבין את זה רק בגיל 15 כי לפני כן זה נראה לי פשוט נורמלי להיות ככה
לחיות בבית מאוד לחוץ , כל הזמן ללכת על ביצים כמו שאומרים , צעקות , כל דבר שאני עושה לא בסדר אין יום שלא חוטפים צעקות על הדברים הכי קטנים ההורים שלי באמת לא אנשים רעים , אני מבינה את זה עכשיו פשוט יש אנשים שלא נועדו להיות הורים . זה הגיע למצב שסבא וסבתא שלי כל הזמן טיפלו בי ובאח שלי כי אבא שלי היה מאוד אדיש ואמא שלי היה לה בעיות נפשיות שלא טופלו כמו שצריך שליוו אותה ואני חושבת שזה די השפיע על הגידול שלנו .
כל הזמן הרגשתי שאני ההורה ואני צריכה להרגיע את אמא שלי למשל כאשר היה פיצוץ בין ההורים שלי שאבא שלי האשים את אמא שלי בבגידה היא ישר פנתה אליי ואני הייתי צריכה להרגיע אותה אבל אף אחד לא טרח לחשוב איך זה משפיע עליי אני כולה הייתי בת 14 . בגיל חמש עשרה וחצי התחלתי לפתח הפרעת אכילה אנורקסיה איבדתי את המחזור שלי . בגיל 16 כמעט 17 ההורים שלי זרקו אותי מהבית , הם לא יכלו להתמודד איתי אני מודה ועברתי לגור אצל סבא וסבתא שלי . אושפזתי במשך הרבה חודשים במחלקה תוך כדי שאני עושה בגרויות עם קצת מאוד עזרה מבית הספר. הקשר עם ההורים שלי כרגע הוא בסדר . כרגע אני עובדת . אני מרגישה שהמצב הנפשי שלי ממש לא טוב . ברמה שהפסיכולוגית שלי של 4 שנים הפסיקה טיפול איתי כי התחלתי לספר לה שיש לי מחשבות אובדניות . אני שבורה . אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים ואני מרגישה כאב בלב כל הזמן . אני לא יכולה לספר על זה לאף אחד כי המשפחה שלי רק תלחיץ אותי הם לא יודעים לעזור בקטעים האלה מניסיון כי ניסיתי .אני מתחילה לשנוא את העבודה שלי . העובדות מתחילות להתנהג אליי לא יפה בטח בגלל הלחץ אבל עדיין זה לא תירוץ ואני חוזרת בוכה הביתה . אם אני מעזה אפילו להגיד שאני רוצה להפסיק את העבודה שלי המשפחה שלי מתחילה להתנפל עליי שאסור לי , שזה משרה מצויינת למרות שהשכר שלי בקושי עובר את ה6 אחרי הורדות כי יש תנאים טובים . מה זה עוזר לי תנאים טובים אם זה שאני בוכה שאני חוזרת וצריכה לקחת כדורי הרגעה בשביל להירדם!!!
אני מטופלת אצל פסיכיאטר אני כבר לא יודעת מה לעשות אני פשוט שבורה הוא אבחן אותי עם דיכאון קליני או משהו כזה לפי מה שהבנתי ממנו . אני פשוט רוצה שהכאב יסתיים . אני רוצה שהכל יסתיים . אני חושבת שאני נשברת . אני כבר לא מסוגלת יותר . אני לא מסוגלת אפילו להיפתח לאנשים , אני אפילו לא מסוגלת לדבר עם אנשים בגיל שלי או להכיר חברים שלא לדבר על ללמוד. אם אני אפילו מנסה עם דגש על המנסה להגיד משהו על המצב הנפשי שלי למשפחה שלי אני פותחת קופסת פנדורה ופשוט מתחילים לרדת עליי .
יש לי כל הזמן מחשבות טורדניות בראש , אני עייפה פיזית ונפשית , אני רוצה שהכל יפסיק
אני מרגישה אבודה
יש למישהו פיתרון מה לעשות ?