כן , אתה לא תחזיק ככה - זה גיל קשה אבל תחיה עם תחושת החמצה
שלום.
במשך כל הילדות שלי ההורים ההורים שלי חינכו אותי להצטיינות ומאוד רציתי שיהיו גאים בי, הייתי תלמיד מצטיין ואחרי זה קצין בצבא ואחרי זה למדתי משפטים.
בזמנו ההורים שלי מאוד ציפו שאלמד רפואה וגם אני שהייתי מאוד הישגי הרגשתי שזה המסלול הנכון וגם כי הלימודים עניינו אותי, ניסיתי להתקבל פעם אחת ושמלא עבד נרשמתי למשפטים באוניברסיטה וסיימתי..הרגשתי שההורים לא מרוצים מהבחירה וגם אני שבעצם אני לא בהישג הכי נחשב..
הלימודים אז סבלתי גם נפשית מזה שאני לא הבחירה הכי נחשבת אבל סיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד במשרד ..
ב3 שנים הרגשתי שלומד אבל העבודה משעממת וכל הזמן הייתה תחושה שאני לא בדבר הכי נחשב והיה פומו על הרפואה, ניסיתי להתקבל שוב והתקבלתי..
אני בשנה השניה ללימודים באחת הפקולטות בתוכניות השש שנתיות ואומנם הלימודים מעניינים אבל בתקופת מבחנים הזו קופצות לי המון מחשבות אם זה משוגע מה שעשיתי ? מה המטרה שלי? זה מסלול כל כך ארוך ? כאילו ממש לא מוצא את הלמה שלי אם זה היה ממקום הישגי , אם זה כי רציתי משהו משמעותי , אם זה כי רגיל להצטיין אם זה כי שיעמם לי .. אני כבר לא מצליח לשמוע את הקול של הלמה וכשאני מגיע לאודיטוריום בימי מבחן ורואה את הילדים בני 24 שם בהתלהבות אני שואל את עצמי אם לא איחר זמני ובמה אני מתעסק ? אומנם אני עובד במקביל אבל זה נשמע לי ממש פתאטי ללמוד בגיל 30 פלוס תואר ..
אני מתקשה להיזכר בסיבות שהיו אז ורק כל הזמן מסתכל על הסביבת חברים שלי שבמה הם מתעסקים כמו בניית קריירה שכבר התחילו, זוגיות , ילדים .. מרגיש תלוש ממש בכל התחומים ..
האם זה אומר שצריך לפרוש מרפואה ?
גם להגיד את זה קשה לי כי התחושת החמצה קשה ובאותה נשימה לא רואה איך ממשיך מסלול כל כך ארוך עם מוטיבציה כזו ..
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025