אמי משפילה ומעליבה אותי, אמא היא פריבילגיה? החיים איתה כמו בגיהינום...

שלום לכולם,

אני בת 18, תלמידה מצטיינת, באה מבית יציב לכאורה, אבל אף אחד לא מודע למה שבאמת הולך לי בבית. המשפחה שלי לא מתפקדת. אני מודעת לכך שזה קצת ארוך, אבל אני באמת מבקשת ממי שיכול שיקרא, שפכתי לכאן את הנפש שלי ואת מה שלא סיפרתי כמעט לאף אחד בתקווה לאוזן קשבת וקצת תמיכה, בבקשה :(

אמא שלי היא אישה מאוד קשה. היא עברה ילדות לא קלה וכתוצאה מכך אני חושבת שהיא פשוט נשארה רגשית בילדות. היא מתנהגת באופן יותר תינוקי מילד בן 12. היא מתעצבנת וכועסת מכל דבר קל שבקלים - וכשהיא כועסת זה כאילו שחררו את הקראקן. היא פשוט משתגעת וצורחת ונכנסת לנושאים לא קשורים, אסור לך לענות לה בשום מקרה, אסור להגיד מה דעתך על הסיטואציה או שאתה חושב שהיא טועה, אסור להסביר את עצמך, אסור אפילו למצמץ (גם על זה היא כועסת). אסור להגיד לה שום מילה שאפילו רומזת לאפשרות של ביקורת עליה בשום פנים ואופן כי היא פשוט מתחרפנת ומתחילה להעניש בכל מיני סנקציות. יש לי כ"כ הרבה דברים להגיד לה שאני פשוט לעולם לא אגיד כי זה יהיה הסוף שלי וזה תסכול נוראי! היא מעולם לא הודתה שהיא טעתה, התנצלה או אמרה סליחה. היא בן אדם מאוד פחדן, לחוץ ומודאג ממה שיחשבו עליו. אם יש לה איזה ריב עם חברה או בעיה בעבודה כולנו סובלים כי היא כמו פצצת זמן מתקתקת שיכולה להתפוצץ על כל אחד בכל זמן נתון (בדרך כלל עליי). דיברתי איתה על זה המון פעמים ואפילו עירבנו פסיכולוג. לא קרה שום שינוי ופשוט השלמתי עם העובדה שככה היא.

על אחותי היא כמעט אף פעם לא צועקת ואם אחותי מבקרת אותה (או אפילו צועקת עליה) היא מתגוננת ולא מתנהגת כמו איתי. הן דיי חברות אם אפשר לקרוא לזה ככה. יד לוחצת יד - אחותי מקבלת בגדים, איפור, מסדרים לה דברים, ואמא מקבלת אוזן קשבת לחיים הפתטיים והקטנוניים שלה.

איתי המצב זוועה. מגיל 12 כשהתחלתי להתעגל ולקבל גוף של אישה היא אמרה לי שאני שמנה, כעסה עליי כל פעם שאכלתי ונתנה לי מבטים שופטים. עד היום יש לי אישיוז עם נושא האוכל בגללה. היא הייתה מכינה לכולם אוכל ולי לא, מחביאה ממני דברים שקנתה לה ולאחים שלי וכו'. לכולם מותר ולי לא - הרגשה איומה שעד היום אני סובלת ממנה בגללה, למרות שהייתי אז ואני עדיין במשקל תקין לגמרי, אז עוד הייתי בצד הנמוך של המשקל התקין. אחותי שמנה ממני אבל לה לא אמרו כלום. עד היום אני לא מוכנה לאכול דברים משמינים מול אמא והייתי צריכה לנהל איתה עשרות שיחות בכי על איך שאני לא מוכנה שתדבר איתי על המשקל שלי לעולם.

משם הקרע העמיק. מעולם לא סלחתי לה על הבעיות דימוי עצמי שגרמה לי. העדפתי להתבודד לבד בחדר. אני לא יוצאת מהחדר אף פעם למעט מלהכין לי אוכל או להתקלח. אני פה 24/7. לבד. תמיד. מדי פעם (יום או יומיים) מישהו (אבא כמעט תמיד) בא לבדוק מה שלומי או לקחת משהו שהוא צריך ממני. אף אחד לעולם לא שואל איך אני מרגישה, איך היה היום שלי, מה אני מתכננת לעשות בחופש, מה דעתי על הא ועל דא וכן הלאה. כלום. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שמישהו הביע עניין בחיים שלי מחוץ ללימודים.

אבל אני מגזימה, לפעמים כן מדברים איתי - רק על המקצוע היחיד בבית הספר שבו אני מתקשה. עושים לי את המוות איתו. אני באמת שונאת אותו שנאה עזה וזה הדבר היחיד שההורים שלי מתעניינים בו. לאף אחד לא אכפת שחוץ ממנו אני מקבלת רק מאיות. הם מתגאים נורא בהישגים שלי אבל הם לא מבינים שאני לא מצליחה בזכותם אלא למרות שהם קיימים. מחוץ לבית הספר אני לא בן אדם, הציונים הם הדבר היחיד שבעל ערך או משמעות אצלי. ובלי צחוק - התקשורת היחידה שאני מקיימת עם ההורים שלי זה או על המקצוע הזה (מתי תלמדי, תלמדי כבר, כמה למדת, כמה קיבלת) או על לוגיסטיקה של מתי את מתחילה מחר לימודים ומתי את חוזרת הביתה לשמור על אחיך. אני כאילו חיה בבידוד.

אני כל כך הרבה פעמים בכיתי על הגיהנום שאמא שלי מעבירה אותי שהתחלתי להיות אדישה לזה. אני כבר לא בוכה, אבל אני עדיין נעלבת. תמיד חשבתי שאהבת אם היא ללא תנאים אבל כנראה שזה לא נכון. גם היא אמרה בעצמה שאני תמיד הוזנחתי כי מגיל קטן ידעתי להסתדר לבד ולהעסיק את עצמי, לשני האחים שלי יש לקויות והם התמקדו בהם בעוד הגישה תמיד הייתה "את תסתדרי לבד, את לא צריכה תשומת לב". הם מופתעים שהגישה הזאת גידלה אדם מתבודד וציני שלא מעוניין לבלות איתם.

אני מבלה את כל החיים שלי בחדר לבד ולאף אחד בחיים לא היה אכפת. אני בעצמי שמעתי את אמא אומרת ש"כל פעם שהיא באה סובלים" כי באותה פעם ספציפית דיברתי על רצון ללימודים בחול והיא ראתה את זה כדבר לא יהודי וכעסה (היא חילונית לגמרי אבל בסדר). אני לא חושבת שהקשר הזה עם ההורים שלי לא ישוקם לעולם אבל עצוב לי שאין לי משפחה, אין לי גב, אין לי אנשים שיהיו שם בשבילי לא משנה מה כי חברים באים והולכים אבל משפחה (של אנשים אחרים) זה לתמיד. אני מרגישה פספוס עמוק וצער שלא יהיה לי דבר כזה. אני רואה את חברות שלי והקשר הטוב שיש להן עם המשפחה שלהן ובמיוחד אמא שהיא החברה הכי טובה שלהן וזה כואב. כשהייתי קטנה אמא של חברה הייתה צריכה להגיד לי שאני יפה כמו שאני ולא צריכה לרזות. אפילו אחותי מקבלת אמא מתפקדת למחצה, אבל בשבילי היא לא מוכנה לעשות את הדברים האלה. היא טוענת שלא אכפת לי ממנה ורוצה להחזיר לי באותו המטבע אבל בכנות היא מעולם לא נתנה לי סיבה לאהוב אותה אלא נהפוך הוא, וכמו שהיא אוהבת להזכיר לי תמיד- היא המבוגר ואני הילדה. ואיכשהו היא מצפה שאני אציב דוגמא ואיזום קשר (שאני לא מעוניינת בו כי היא פשוט בן אדם רע אליי).

לאחרונה זה החמיר והיא התחילה להתפוצץ עליי לעיתים יותר קרובות (גם פעם אחת ליד חברה שלי) ולקרוא לי אדם רע וחסר לב. אני רואה אותה כל הזמן מזמינה אוכל ושואלת את האחים שלי מה הם רוצים ואותי לא, מקפלת להם את הכביסה ולי היא זורקת אותה כמו שהיא, לוקחת את האחים שלי לכל מיני מקומות ואותי היא לא מוכנה, דואגת שיהיו להם מים חמים להתקלח אבל בי לא מתחשבת. עכשיו היא דפקה לאחותי בדלת ושאלה אם היא רוצה לנסוע לבילוי כלשהו השבוע. אחר כך היא דפקה לאחי בדלת ושאלה אם הוא רוצה להצטרף, ואז היא דפקה לי בדלת ואמרה לי ללכת להוציא את הכלבה.

מה אני אגיד, זה פשוט מעליב. ונכון לימדתי את עצמי עם השנים להיות אדישה אבל נמאס לי שמתייחסים אליי כמו מפעל ציונים ולא כמו בן אדם. איפה אבא בכל הסיפור אתם שואלים? הוא גם חושב שהיא בן אדם ילדותי וחלש אופי, הוא בז לאישיות שלה. אם אני צריכה כסף או הסעות או עזרה אני מבקשת ממנו והוא עוזר ויש לו רצון טוב אבל הוא קצת נכה רגשית והוא לא מבין את הקטע שאני צריכה איזשהו רגש חיבה מהמשפחה שלי, והוא לא יכול לספק את זה. בסך הכל רציתי הורים נורמליים, לא מגיע לי אמא שתקשיב לי? אמא שתרצה לבלות עם הילדה שלה? אמא שתשוחח איתי ותצחק איתי על כל מיני דברים? יכול להיות שאמא נורמלית זו פריבילגיה?