ניתקתי קשר עם אבא שלי הבוגד, מה לעשות?

פואנטה.
אני בת 18, ומאז שאני זוכרת את עצמי הערצתי את אבא שלי. למרות שהוא לא היה הרבה בבית בגלל נסיעות עבודה בכל זאת תמיד תפסתי מהבן אדם שהוא. אני מרגישה מאוד הוא, לטוב ולרע. לצערי הרב, הגבר שהכי תפסתי ממנו אם לא אחד האנשים הכי גדולים מהחיים שהכרתי (ככה חשבתי) התברר לי כחתיכת אפס. ולמה?
בתחילת השנה אח שלי הציק לי כמה ימים ברצף שהוא חייב שאני אפנה לו זמן כי הוא צריך לדבר איתי דחוף. הייתי בטוחה שזאת עוד הצעת חברות מחורבנת וכמו אחות גדולה וכן מתבגרת טיפוסית נפנפתי לו את החיים. מה שלא ידעתי זה שהשארתי את אח שלי לבד במערכה, ילד בן 12, מול תמונות העירום שהוא מצא על בפייסבוק של אבא בשיחה "אינטימית" ודוחה עם איזו אישה מחורבנת. וכשהוא לא יכל להתאפק הוא בא והראה לי את התמונות ואני צרחתי כמו פסיכופתית ורצתי להרביץ לאבא. בחיים לא הרגשתי כזה אדרנלין מחורבן. אף פעם. אז לא דברתי איתו חודש, ועשיתי לו את המוות. אם זה אומר לשפוך עליו מים כשהוא עובד, או להגיד לו שילך לפלגש המסריחה שלו, שכמובן שהוא הכחיש כל קשר אליה וטען ש"אני לא מבינה". אוי נשמה, הלוואי ולא הייתי מבינה. אז הלכתי וטרקתי את הדלת ואבא שלי ה2 מטר הענק פתח את הדלת כל כך חזק, ובטעות על הפנים שלי שנפתחה לי כל הגבה. ובום. נפל האסימון. התווכחנו שעה והוא כל כך התנצל, אבל לא סלחתי. פשוט החלטתי להחליק-לטובת כולם. אם שאלתם את עצמכם אז כן, אמא שלי מעבר ללריב איתו חמש דקות עשתה כלום ושום דבר, ונשארה איתו כי כזאת היא- מהנשארות עם מה שיש. אם זאת הרירית המגעילה של החומוס או השתי טיפות חלב במקרר או בעל מחורבן-היא נשארת. אז עבר חודש ועוד אחד וכמעט חצי שנה, והייתי נגעלת לראות את ההורים שלי ביחד כי אני כבר ידעתי כמה שזה מזויף. אז הכרחתי את אחי שנפרוץ שוב לפייסבוק. ולמרבה המזל זכיתי לראות מול עיני עוד שיחה "אינטימית" שבה מנימוס אבא שלי לא יכל לחכות להכניס לשותפה העסקית שלו את הז*ן שלו לתחת ובאותו רגע בלי לחשוב יותר מידי עזבתי את הבית. עזבתי את הבית לחודשיים ואמא שלי נקרעה, ולמרות זאת בוחרת להשאר עם הבן זו*ה. הוא נסע לנסיעת עסקים וחזרתי הביתה ועכשיו כשהוא חזר הוא ישן אצל ההורים שלו כמו מושפל כי אני לא מוכנה לראות אותו בכלל. מפברואר לא החלפתי איתו מילה או מבט- כלום. תמיד אני אומרת שיש רגעים שמותר לאדם להיות אנוכי- אבל כמה אפשר להיות אנוכי? אני רואה שלכולם קשה סביבי ואני דואגת לתחת של עצמי אבל אני באמת לא מסוגלת לראות אותו. אפשר להגיד שכבר ראיתי מספיק. ומילא הוא היה מספיק גבר בשביל לקחת על עצמו את האחריות ולהגיד "כן. אני חתיכת קקה." אבל האפס הקטן והמושתן ממשיך בהכחשות שרק אמא שלי שתהיה בריאה מאמינה שלא היה מגע פיזי. כאילו שזה משנה.
פואנטה.
מה אני עושה? אני אמורה לחזור לדבר איתו? ואם אני לא מסוגלת? לחפש פנימיה עד שאני אתגייס? ללכת לפסיכולוג?
כל הזמן המשפחה מציעים לי טיפול אבל אני לא מבינה למה אני צריכה טיפול כשאני לא עשיתי שום דבר רע. בקיצור... מה אני עושה עם עצמי?
כל חוות דעת ללא שיפוטיות תתקבל בברכה.