החבר משרת בקרבי ולא בא אליי הביתה, להיפרד או להמשיך להחזיק את הקשר בשיניים?

היי לכולם, קוראים לי טליה אני בת 19 גרה במרכז ומשרתת בשירות לאומי.
אני רוצה להתייעץ מה לעשות ובאמת מבולבלת אז אשמח אם תתנו דעה.
יש לי חבר שמשרת ביחידה קרבית בצבא, בן 20 וחצי וגר דיי בדרום.
אנחנו שבוע הבא נהיה שנתיים ביחד .
הוא עושה 11 3 ז"א יוצא כל חמשוש שני, ואני יוצאת כל סופ"ש.
מלבד בעיית הזמן להפגש בגלל היציאות ובעיית המרחק, יש עוד כמה בעיות מהצד שלו. אבא שלו נפטר לפני 8 שנים, אחיו הקטן ( בן 16 ) סובל מאסתמה, ואמא שלו עובדת כמעט כל שבת.
בשנה הראשונה בקשר היינו יוצאים המון הוא כל פעם היה מחזיר אותי מתחת לבית בסוף הערב והיה רוצה לעלות וכל פעם סירבתי, ההורים לא הסכימו שיעלה כי לא לקחו את הקשר רציני במיוחד.
בשנה הנוכחית הוא עלה אליי הבייתה פעמיים.
כמעט כל פעם שהוא יוצא הביתה אני מגיעה אליו לשבת וכשאני מדברת איתו מידי פעם שאני רוצה שגם הוא יעשה מאמץ ויגיע אליי, יש את הסיבות הקבועות שנהיו כעובדות שצריך לקבל .
חמישי הוא חוזר מאוחר ועייף, לא יכול להגיע. שישי בדרך כלל אמא שלו עובדת שבת ככה שיוצאת בשישי בבוקר וצריך לעזור לקראת שבת לסדר את הבית לבשל וכ"ו.. לא יכול להגיע. ושבת עצמה לא יכול כי כשאמא לא נמצאת הוא צריך להיות זמין בבית שאם לאחיו יהיה התקף שיהיה מי שיקפיץ לבית חולים- יש לו אחות שאין לה רישיון.
מוצא"ש עד שאמא שלו מגיעה ועד שהוא מגיע אליי זה בערך 10 11 בלילה רק להגיע אליי ועד שחוזר מגיע ב1 2 בלילה חזרה לבית שלו וצריך לקום בשש בבוקר להתארגן לבסיס.
בקיצור הוא נורא לוקח הכל על הכתפיים שלו, מבחינת הבית והמשפחה ונורא קשה לו בצבא עם התנאים ובתקופה האחרונה השיחות שלנו ירדו למינון נורא נמוך בעקבות הצבא והזמן שאין.
יוצא שאני מרגישה שאני זו שתופסת את הקשר בשיניים ומתקשרת ומתעניינת כשהוא בבסיס כדי שבכל זאת נוכל איכשהו לדבר.. וכשיוצא הביתה אני זו שמגיעה כי אם לא אגיע פשוט לא נפגש אפילו חודש..
מבחינתו הוא נורא אוהב נורא רוצה להמשיך אבל אין לו אפשרות כרגע להגיע אליי ולהראות רצינות בזה.
אני מנסה לדבר איתו הצעתי לו להגיע אפילו פעם בחודשיים שלושה, לשבת אצלנו שעתיים וזה הכל. חושבת שזה המינימום שבמינימום שאפשר לבקש.. ופשוט אין אפשרות מבחינתו.
ההורים שלי נורא לוחצים בעניין הזה מה שמוסיף הרבה, מבחינתם הבחור לא רציני ולא מגיע, ולמרות כל הקשיים אצלו לדעתם הוא יכול להשתדל ולבוא מידי פעם.
החבר אמר שבמהלך הצבא זה פשוט לא מתאפשר לו להגיע, ושלאחר הצבא המצב יהיה שונה. ונשאר לו עוד שנה להשתחרר..
אמרתי לו שהנושא מאוד מציק לי ועד שלא יראה רצינות ויגיע אני לא אגיע אליו. מה שאומר שאם הוא לא יגיע אין לי מה לחפש עם בן אדם שלא מראה לי רצינות.
אני יודעת שזה לא נעים להציג לו את הדברים בצורה כזו ולאיים בפרידה אבל אני באמת נואשת וקשה לי עם המצב הזה.
השאלה שלי היא כזו- האם נהגתי בסדר? או שיש מקום להבין אותו ולחכות שנה לשחרור?
באמת אובדת עצות.. מצטערת על הבלגן,הנושא נורא מורכב וקשה להסביר בצורה אחרת. תודה מראש לכולם!