קודם כל, אני רוצה לציין שאני שמחה שהגעתם לכאן, כי אם אתם פה אז אולי תוכלו לעזור לי לפתור את הבעיה :)
שמי ליהי (שם בדוי), ואני בת 21. בת להורים גרושים עם הרבה בעיות בבית.
בהתחלה היו לי בעיות תקשורת עם בני הזוג שלעבר. לא הייתי מדברת על מה שהפריע לי בקשר והייתי ממהרת לחתוך מבלי להתמודד. היו לי גם בעיות של ביטחון עצמי, והרגשה של חוסר משמעות לגבי החיים, עד שהלכתי לפסיכולוגית שעזרה לי להתמודד עם רוב הבעיות.
במהלך הטיפול, הכרתי בחור חמוד בחתונה של אח של חברה. אזרתי אומץ וניגשתי אליו. התקשורת בנינו היתה טובה וזורמת, אולם הפאסיביות שלו הפריעה להתפתחות הקשר.
באופן שונה מבשאר הקשרים, לבשתי על עצמי מכנס ולקחתי ת'עניינים לידיים.
היינו ביחד כ4 חודשים, בהם חייתי באופוריה וחשבתי שהכל היה מושלם (חוץ מהעובדה שהוא היה נותן לי לעשות הכל), עד שבסוף הובלתי לשיחה שגרמה לו להפרד ממני, בטענה ש"הוא לא מספיק בשל לקשר".
היה לו טוב איתי, ואפילו טוב מדי. נתתי לו הכל, ולא פחדתי לתת. התמסרתי אליו באופן טוטאלי ועל כל מה שהפריע לי דיברתי, ולא בצורה ביקורתית או דורסנית.
הייתי הכי אותנטית בעולם ולא ניסיתי להיות מישהי אחרת, ועדיין לא הצלחנו להחזיק.
יצאתי מאד פגועה מהקשר, וחוויתי לראשונה פגיעה אמיתית.
הוא עדיין נמצא אצלי בראש מדי יום, אבל אני מבינה שאם הקשר שלנו נקטע, אז כנראה שהוא לא היה צריך להמשך.
אני לא אוהבת משחקים, ואני חושבת שהם רק מסבכים את החיים ומקשים על התקשורת. אבל למה בכל זאת אני עדיין לא מוצאת את המכסה שלי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025