איך אוהבים ילד שלא שלך? אני לא מצליחה וזה ממש מטריד אותי

לפני שאתחיל לפרט במה העניין אבקש להשתדל לא לשפוט עד כמה שניתן. ואם יש פה נשים/גברים שהם במצב שלי או חוו משהו דומה יותר מאשמח לשמוע מהם.
ובכן, אני נשואה לגרוש שיש לו ילד בן 9 בערך. נכנסתי למערכת היחסים הזאת בידיעה שיש ילד בתמונה אבל קיבלתי החלטה שאני בוחרת להכיר את הגבר הזה ולא פוסלת בגלל סטטוס. ככל שמערכת היחסים העמיקה גיליתי שהנישואים הראשונים של בעלי היו מאוד קשים גם בשל הפרעה כלשהי באישיות של הגרושה ועוד סיבות אחרות. הגירושים גם היו קשים מאוד (היו על רקע רומן שהיא ניהלה) והשאירו את בעלי ממורמר וכועס על כך שהוא משלם דמי מזונות גבוהים ולוקח את הילד אליו חצי מהזמן. כמו כן גיליתי שבעלי מאוד כועס על בנו בגלל תלונת שווא שהוגשה במשטרה בהליך הגירושין בה הגרושה הצליחה לגרום לילד לשקר ולומר שהאב התעלל בו מינית. החוקרים עלו על השקר מהר מאוד והתיק נסגר אבל בעלי נשאר עם תחושה קשה. אני משתפת פרטים אלה כי אני תוהה האם יש להם חלק במה שאני מרגישה או יותר נכון מה שאני לא מצליחה להרגיש.
כשהכרתי את בנו של בעלי בסך הכל התרשמתי שיש פה ילד נחמד וחביב אך זהו שום דבר מעבר. הזמן עבר והתחתנו ואני רואה שאין לי רגשות של אהבה לילד הזה. כשהוא אצלנו אני מבשלת ומנקה עבורו, עוזרת לו אם הוא מבקש, מדברת אליו בכבוד ואדיבות, מרגיעה את בעלי אם הוא כועס עליו יותר מידי אך זהו הכל מאוד אוטומטי ומתוך נימוס ולא מתוך רגשות אהבה.
בעלי מאוד כועס כל הזמן על עניין המזונות ואני שמההתחלה אמרתי לו שאין מה לעשות ושזו לא אשמתו של הילד ואנחנו נסתדר, פתאום מוצאת את עצמי לאחרונה גם ממורמרת על העניין. בעלי כל הזמן כועס שגרושתו מפנקת יתר על המידה את הילד והופכת אותו לחומרני ותובעני ואז אנו נאלצים להתמודד עם הדרישות הגדולות ובעיית ההתנהגות שלו כשהוא אצלנו. גם כאן בהתחלה הסברתי לבעלי שזה המצב ואנחנו צריכים למצוא את עמק השווה מבלי לוותר על הערכים שלנו ואין צורך להתעצבן על הילד. והאמת לאחרונה גם אני כבר עייפה מהדרישות הבלתי פוסקות שלו וההצגות שנילוות לזה. אגב אני גם חוששת להעיר לו על משהו כי הוא מיד בוכה ומדווח לאימו כשאביו מעיר לו אז אני מעדיפה להישאר נייטרלית, כך יוצא שאני בבית שלי מרגישה כבולה וחסרת אונים מול ילד בן 9. מצד אחד אני רוצה להיות יותר מעורבת וסמכותית וכך למצוא את מקומי איתו ומצד שני אני חוששת כי הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ולזה אני לא מוכנה ומעדיפה שלא להיקלע לסיטואציה מורכבת איתו.
ואני חוזרת לנקודת המוצא, אני פשוט לא מצליחה לאהוב אותו, לא מרגישה שום חיבור אליו... אני מאחלת לו רק טוב אבל לא ממש מעניין אותי מה יהיה איתו או מה יקרה איתו, אפילו לא מעניין אותי אם הוא מגיע או לא מגיע, אין לו שום השפעה על החיים שלי ואני מרגישה נורא עם זה. גם יחסו הלא יציב של בעלי אליו כבר מבלבל אותי, רגע אחד הוא כועס עליו כל כך ורגע שני הוא פתאום מראה לי תמונות שלו ומבקש שאסתכל ואומר לו כמה חמוד ויפה הילד שלו. וכשהוא עושה את זה אני חצי מהנהנת אבל למען האמת הוא ממש לא מעניין אותי ואני לא רואה בו חמוד/יפה או כל דבר כזה או אחר, אינני מרגישה אליו דבר.
אני תוהה האם אפשר לאהוב באמת באמת ילד שלא שלך? אולי הכעס והמרמור של בעלי על גרושתו והילד שלו נדבק גם אלי? או שהכל זה עניין של כימיה ופשוט אין לי כימיה עם הילד הספציפי הזה. חשוב לי לציין שאני עובדת עם ילדים ואותם אני מאוד אוהבת (לא אהבה של אמא אלא אהבה אחרת) אז אני לא מבינה למה את הילד של בעלי אני לא מצליחה לאהוב בשום דרך? זו פעם ראשונה שאינני מרגישה שום דבר כלפי אדם כלשהו וזה מוזר לי ומטריד ביותר.
אני חוזרת ואומרת שיחס מכבד הוא מקבל ממני, אך אין לי שום רגש אליו... זה משהו שיכול להשתנות?