אני מרוסקת נפשית וסובלת מהמון חרדות! אולי השתגעתי?

שלום לכולם
אני מרוסקת נפשית מהכל..
סובלת המון מחרדות , ממחשבות על מה יהיה אם אני אאבד משפחה? חושבת על מוות חולמת שמנסים לרצוח אותי ואז אני ניצלת בחלום ומתעוררת בבהלה.
אני מטופלת אצל פסיכיאטר ולוקחת טיפול תרופתי חודשיים שהיא לא כזה משפיעה עליי.
אני כל הזמן בוכה ..מרגישה רע דיכאון..כל החג לא יצאתי מהבית. כל הזמן המוח שלי עסוק בלחשוב אני עוד 3 חודשים משתחררת מהצבא ואני מתה מפחד לעבוד לא עבדתי מעולם. יש לי חוסר ביטחון עצמי להציג את עצמי..אני נורא מתביישת הדימוי עצמי שלי נורא נמוך.
בילדותי לא העניקו לי אהבה.
עד היום אמא שלי בחיים לא מחבקת אותי או מפרגנת לי..רציתי להוציא רישיון היא אמרה לא עזבי. את לא צריכה. את לא תצליחי את תעשי תאונה.
אבא שלי היה אצלנו ואמר שהוא התגעגע אליי ואז סיפר לי סיפור עצוב מסרט הודי וגרם לי לבכות בערב ראש השנה הלכתי לחדר לבכות והוא צחק ואמר "חח היא רגישה כמוני.." וישבתי בחדר ובכיתי נזכרתי באחותי שעזבה את הבית ולא גרה איתנו.
ובכיתי לבד..בחדר..אפחד לא בא אליי..לא אמא..לא אבא..לא עניין אותם.
והיום,הלכתי לישון,לנוח,ושמעתי את אבא שלי מרכל עליי!!!
ואומר "היא לא תעבוד. היא לא יכולה לעבוד.היא עצלנית. לא תצליח." כל הזמן מזלזלים בי.
אני לא מבינה למה..
נכון לא עבדתי..אין לי בגרות..קשה לי! נפשית כי לא מעריכים אותי.
אני לא זוכרת שיחה אחת עם אמא שלי שהיא הייתה שעה על עזרה או הקשבה.
אני לא מבינה למה..
אני נערה שכלכך אוהבת לעזור כל חיי עזרתי למי שיכולתי אם זה לחיות,לאנשים,לנזקקים
אני לא מתלהבת מכסף..אני לא רכושנית.
כל הזמן המשפחה שלי סביב כסף.
ואומרים משפטים כאלו מזעזעים ששמעתי "ילדים לא בוחרים. ילדים זה שמחה?!איזה שמחה. טעות להביא ילדים!" שמעתי את זה ונגעלתי.
אני מדברת עם אמא שלי מתייעצת איתה על איזה משחה לשים כי יש לי עקיצות בידיים (הייתי אצל רופא עור והוא לא עזר לי)
אז היא אומרת לי "אוף דיי חפרת לי!!!!כמה את מדברת?!?! " ואז אני נפגעת...והולכת לחדר.
אני באה לספר לאבא שלי על מה ללמוד..ולא מעניין אותו.."כן כן..וואי איזה יום עבודה טוב היה לי" אכפת לו רק מהעבודה שלו.
ככה החיים שלנו..
אמא בחדר שלה לבד רואה טלווזיה
ואני במחשב צופה בסירטונים "איך לחזק ביטחון עצמי"
שאני אצל אבא אני יושבת לידו והוא עסוק בעבודה שלו עובד בבית..ולא מתייחס..אחרכך שאני רוצה ללכת הביתה הוא מאשים אותי "כבר??הולכת?למה את לא מכבדת את אבא שלך??"
אח שלי שלא נדבר...לא סובל אותנו.
השתגע לגמרי.
כל הזמן בלילה..
אני מדמיינת אותי
גרה במושב ירוק לובשת שמלה לבנה..
ושכל המשפחה שלי ביחד..צוחקים ושרים ואמא מחבקת אותי..ואומרת לי כמה שאני יפה ונחמדה.
ואני מחייכת ומאושרת ואומרת לעצמי "הגשמתי את החלום! אין חרדות!אין כדורים!אין פחד!אין לחץ! הכל מושלם!"
ואז אני פוקחת את העיניים..ומתעוררת למציאות הזו.
אף אחד לא מבין אותי...חוץ מלשתות כדורים כל יום אין לי חיזוקים. כלום.
עשיתי שיחות..עשיתי הכל..לא עזר .
אני לבד..כלכך לבד..
לבד נפשית! כל אחד משחק אותה חבר שלי חברה שלי ובסוף נעלם.
אני מנסה להתגבר...לקבל אומץ..ללכת לראיון עבודה מבלתי להתבייש. להציג את עצמי בגאווה!!!! אבל זה לא עובד.
אולי כי בחיים לא העריכו אותי?? לא אמרו לי שהם אוהבים אותי..לא אמרו לי בחייים את המשפט : את תצליחי ! את יכולה ! אנחנו איתך תמיייד !!!! תחייכי ילדה שלנו...אמא ואבא אוהבים אותך"!
בחיים זה לא נשמע בבית..
לפעמים אני כלכך רוצה לשתף את אמא ואני משתפת אותה..שנדלקתי על מישהו אבל שהוא לא בקטע שלי..והיא אומרת "דיי להשפיל את עצמך! הוא לא רוצה אותך !! חלאס ! "
ואני שוב , נפגעת .
אם היה לי בן זוג..אולי גם לו היה נמאס..
פעם אמרו לי "מסכן מי שיהיה חבר שלך כל הזמן את תשגעי אותו אם החרדה והעצב שלך" ואז אני נזכרת בשחקנית אנגלינה גולי..שבראד פיט כלכך אוהב אותה..למרות שהיא לקחה סמים..ואוכלת אוכל של יונים..ואוהבת כאב..ויש לה שריטות..לאמץ ילדים סןרים..אבל הוא - אוהב אותה !
בכל מחיר !
הלוואי ומישהו גם היה אוהב אותי ככה...
ולא ,
אני לא מרחמת על עצמי .
ניסיתי..תמיד שפטו אותי.
מי יצא עם בחורה שרואה דיסני?
תמיד ככה..
נמאס לי מהכל..
לפעמים אני רוצה להיעלם מהעיר הזו..מהעולם..
לבנות מדינה משלי..מדינה של אהבה ושלום..וכייף..שלא שןפטים אף אחד לפי יופי או עדה..
הכל בראש שלי.
אני לא מצליחה להתעורר!
מה לעשות..?
אוליי השתגעתי??, :(