בת 19, אבל מרגישה כמו בת 60 שעברה שואה...

שלום לכולכם, מצטערת מראש שזה יצא ממש ארוך...
אתחיל בזה גדלתי מאז ותמיד בלי אבא, אמא שלי לא מלומדת ואין לה משמעות בחיים, ניסתה לעבוד בניקיון ובכל פעם הייתה עפה על עבודה גרועה ואני יחד איתה לרחוב, ממחסור בכסף לשכר דירה...הייתה תקופה של יותר משנתיים שהיינו אוספות שאריות מזון של מסעדות בפחים האחוריים שלהן,וברוב הלילות תמיד הייתי לבד, או עם כל מיני חברות, או לחלופין מתנחלת בבתים של חברות מסכנות שנדמה לי שהמשפחה שלהם כבר לא ידעה איך להעיף אותי...בחלק השני של התקופה הזו הייתי כבר כיתה א, ב , ג, ונראה שהייתי ילדה טובה ושקטה פשוט עם הרבה חיסורים שאף פעם לא התייחסו אליהם...בתחילת ד', זכור לי שאמא הייתי נעלמת תמיד בערבים וחוזרת בלילות מאוחרים, אף פעם לא היינו מדברות או בקשר של אמא ובת, ופתאום אחרי תקופה השכרנו דירה דיי יקרה לפי מה שגיליתי כשהתבגרתי...באותה תקופה היא נהייתה אלכוהוליסטית, בקיצור תמיד גדלתי לבד וסבלתי בלילות את המוזיקה והחפלות שהיא הייתה עושה עם כל מיני חברים וחברות אלכוהוליסטים שנראה שהחיים שלהם ממש יפים...תמיד הייתי אפס מאופס בשבילה...
באחד בלילות כמעט נאנסתי ע"י אחד החברים האלכוהוליסטים שלה, וכחודשיים אחרי גם הייתי בתאונת דרכים של אחד האלכוהוליסטים שלה שנהג ומאז נשבר לי האף התכערתי, ונהייתי טראומתית בללמוד נהיגה כשהיום לכל החברות שלי יש כבר רשיון...אבל זה הכי פחות חורה לי.
חודש אחרי התאונה, היא פגשה גבר בוכרי אחד שהחליט שבא לו להעביר אותנו לעיר מלאה בסמים, וכך עשה. מצאתי את עצמי במעבר לכיתה ד' שוב בבית ספר חדש והפעם בעיר חדשה ומפחידה ובדירה עוד יותר מפחידה כשבכל הלילות הם היו נעלמים בלילות..
שבוע אחרי המעבר, הייתי בת 10, גיליתי בארון שלהם מלא קופסאות כשבאחת מהן היו מזרקים של סמים ושקיקים של אבקה לבנה...לא יודעת איך בגיל 10 ידעתי שזה סמים, אולי ראיתי יותר מדיי MTV בשבוע הזה...הייתי יושבת שעות ומחפשת בסיפריה מונחים והסברים על הסמים והרגשתי שהעולם לי חרב...הבנתי שם שהכלב הזה מעסיק אותה בזנות [כשהייתי בת 13 היא הודתה בזה אחרי שאמרתי לה בפנים שחשדתי בזה] מפה הבנתי שאני חייבת להתחיל להשקיע בלימודים, הייתי מבלה בבית הספר מ8 בבוקר עד 4 בצהריים בכל מיני תוכניות למחוננים במתמטיקה באנגלית וכו...
היו לי בערך כ 4 נסיונות התאבדות בגילאים 10-12 בתלייה בכדורים ובוורידים, ובאף מהם לא הצלחתי, ואף פעם לא שמו לב אליי, לא שרציתי כמובן, פחדתי אין לי מושג ממה...
הבנתי שאני תקועה בעולם הזה ולא ידעתי על מה נענשתי כך, לראות כל בוקר את הדקירות ביד של אמא שלי, ובלילה לשמוע את כל הסוחרים נכנסים אלינו הביתה ולפחד שיעשו לי משהו...התחלתי להשקיע בלימודים חזק ובאיזשהו מקום עבדתי על עצמי פסיכולוגית שלא אכפת לי ממה שקורה בבית וזה באמת עבד..לא היה אכפת לי במשך שנה, השנה המשמעותית ביותר בחטיבת הביניים שקובעת למעשה לאיזה תיכון אתקבל..
התקבלתי לתיכון הכי טוב בעיר מבחינת הישגים, רק ממוצע 80 ומעלה מתקבל לאותו התיכון, והצלחתי...התמלא לי 14 כשלילה אחד התפללתי לפני השינה והרגשתי שמשהו נכנס בי ארזתי לאמא שלי מזוודה התקשרתי לחוות נגמלים מעפנה ביפו והתחננתי לערבי נוצרי שמפעיל את המקום שיקבל את אמא שלי ב6 בבוקר ויעזור לי ולשמחתי הוא הסכים וביקש רק 500 שקל עבור חודש טיפול...
הייתי חודש לבד עם כמה חיות מגעילות שהיא הספיקה להביא לבית, ועם החיית אדם שהכניס אותה לכל זה, סבלתי את הקריזות שלו מהמחסור בסמים, את הצעקות ואת הרעב בעיקר, הייתי אוכלת לחם מיובש עם שתי הכלבים שהיו לנו בבית..באחד הלילות גם התעלפתי בחדר וההרגשה הייתה כלכך נפלאה, מן ניתוק מהמציאות שהייתי רוצה לחוות כל פעם מחדש...
הוצאתי אותה מהסמים, ואותו אישפזתי אחרייה, היא הייתה ממשיכה לעסוק בזנות כדי לממן את הבית לקנות אוכל ולשלם הוצאות, כי זו הייתה העבודה הכי "קלה" להשיג כסף מיידי לכיס...
עברו כשנתיים לאחר הגמילה שלה, היא הפכה לבריאה, והשמינה, אך נפשית הכל התהפך...
היא נכנסה להריון ונולד לי אח בריא ומדהים שלא הייתי מוותרת עליו כי הוא בסהכ האור שבקצה המנהרה שבה חייתי, והיא נהייתה אדם אחר לגמריי, אך סובל מדיכאון כבד ולמרות טיפולים פסיכיאטריים שום דבר לא עוזר...היא סובלת כיום מOCD ואובססיבית לבעלי חיים בעיקר חולים ומביאה אותם הביתה, כל הבית שיערות ומחלות ופטריות מהם ואני לא מסוגלת ככה יותר...
בגיל 16 הכרתי גבר שגדול ממני ב10 שנים שעזר לי כלכלית כי במשך החיים לא קיבלתי ממנה אפילו עשר שקל, לא הייתי אוכלת וסבלתי ממחלות עיכול קשות בגלל זה, הייתי מתלבשת מהזבל ובכל פעם מפחדת שאולי אחד השכנים זרק את הבגדים ועכשיו הם עליי והוא רואה ... הוא היה כמו המלאך שאלוהים שלח לי, שעזר לי לממן את הלימודים בתיכון, את הספרים את הביגוד את הכל, ואף פעם לא דרש ממני תמורה...היה עבורי כמו אב, כמובן שככל שהתחלתי להתבגר יותר התאהבנו והסיפור שלנו בנפרד מאוד מיוחד והוא הגבר היחיד בחיים שלי שהייתי רוצה לראות כל חיי, בעזרת השם נתחתן בקרוב...
כרגע אני משרתת בצבא, התגייסתי לקרבי בהתחלה כי חשבתי שאני יכולה להתנתק מהאברבנל הביתי שאמא שלי הקימה, אך לא הצלחתי לאור המצב הנפשי...
יצאתי מהתיכון עם ציונים מעל 80, אך פספסתי את ההזזדמנות להתקבל למגמת כימיה כי מה לעשות שבתקופה הזו הוצאתי את אמא שלי מסמים, דאגתי לבית, לא ישנתי בלילות סבלתי מדיכאון כבד, ולא היה לי כסף למורים פרטיים...כך גם נכשלתי בכמה מבחנים מסכנים ב5 יח מתמטיקה וישר הורידו אותי ל3 יחידות שאיתן סיימתי עם 100...
החלום שלי תמיד היה לצאת מהצבא וללמוד רפואה, ועכשיו תוקפת אותי חרדה שאני לא אצליח בגלל כל מה שעברתי בילדות, המחסור הכלכלי חונק אותי, אין לי משפחה שתכניס לי אפילו מאה שקל בחודש, אין לי חסכונות כדי להשלים ל5 יח מתמטיקה וכימיה שביחד זה מגיעה ל15 אלף... וגם אין לי זמן, השירות שלי קשה ותנאי השירות הקלו לי בשעות שזה גם לא כלכך משמעותי ולעבוד אני לא יכולה כי אני שומרת על אחי בערבים כדי שהיא תוכל לעבוד ולכלכל את הדירה...הבן זוג לא יכול להוציא הוצאות כאלה גדולות אז זה לא בא בחשבון...[זאת גם התקופה שהכנסתי לכלא את החבר הנרקומן שלה על כל מה שהיה בעבר אז היא נשארה לבד]....הדיכאון לא עוזב אותי, אני מרגישה כמו בת 60 שפספסה את הרכבת, ושאלוהים מעניש אותי על חטאים שמעולם לא עשיתי....אין כסף ללמוד, הצבא לא עוזר ועושה בעיות עם כל טופס שאני מביאה לו, לא מבינים שאמא שלי לוקה בנפשה, ושילד בחלקו על גבי...אני מתביישת לספר להם שאני יוצאת עם גבר שגדול ממני בעשר שנים שהיה איתי ברגעים הכי קשים בחיים שלי והוא זה שעוזר לי להתלבש, לאכול ולבזבז על הדברים הקטנים שאני צריכה...
הצבא חונק אותי, לא מבין אותי ואני אבודה...לא יכולה לאפשר לעצמי לצאת על נפשי כי באיזשהו מקום גדול בלב אני מאמינה שאצא רופאה, וסעיף נפשי יפסול אותי...אז אני סובלת, עם 500 שקל בחודש כל יום, עם שעה פנוייה לעצמי ביום, ורק מחכה מתי להתחתן ולהתחיל ללמוד...
עשיתי חושבים ארוכים והבנתי שגדלתי להיות אדם קר, שחושב רק עם המוח, ושהלב שלו חסום, אני אגרסיבית ותוקפנית לעיתים, קוטעת אנשים כשדעתם לא מתאימה לי, מגנה על עצמי מלהיפגע ובעלת אישיות מאוד חריפה שכבר חותרת לכיוונים שליליים יותר מאשר חיוביים...אני רק רוצה ללמוד...רק רוצה להצליח...
רק צריכה עבודה וזמן כדי להרוויח את הסכום הענק הזה כדי ללמוד ולהצליח, אחרת אני מעולם לא אשלים עם העובדה שעברתי את כל זה ולא יצא ממני כלום...המחשבה הזאת מקשה עליי, מרחיקה אותי מהעולם, אני לא יוצאת אין לי חברות ואני לא מדברת עם אנשים...יש לי רק אותו, את הבן זוג שלי ואת החלום להיות רופאה...

איך לצאת מהדיכאון, איך להצליח בחיים מאפס, כשאין לך לא בסיס, לא כסף, לא משפחה ויש לך צבא על הראש שלא מבין אותך