חיים בזבל, ההורים לא מרשים לי כלום ואני לא מרגישה שייכת לשום מקום

שמי נופר (בדוי כמובן) ואני בת 15
החיים שלי בזבל
ההורים שלי חתיכת אטומים ששום דבר לא הרשו לי
רציתי בגדים אמרו לי זה מיותר רציתי טלפון אמרו למה אני צריכה אין לי חברים גם ככה
בכללי החיים בהם אני חיה אלה חיים בלי פרטיות
גרה במסדרון בקושי להתלבש אני יכולה בחור הזה
חיים בשכונה מסריחה שכולם כבר מזמן עזבו כל מה שנותר בה זה ערבים וזקנים
רק אבא שלי הדיכאוני עדיין תקוע פה ויחד עם הדיכאון שלו מושך לזה את כל הבית
מרגישה כאילו לא אכפת לו ממני כבר מגיל קטן
אף פעם לא התייחס אליי לאחי הוא קנה שרשרת ב4000 ש"ח ורישיון נהיגה שלא צלח ב6000 ש"ח
לאחותי קנה איפור יקר ובשמים וטלפון ושם לה חיסכון בבנק של עשר אלף שקל
לי אפילו טיפולי שיניים טוען שזה יקר ואומר "שתגדל תעשה לעצמה טיפולי שיניים" חחח גם את זה אני צריכה לשלם על עצמי בגיל כה קטן
עגילים בקושי קנה לי וגם זה כי אמא שלי הכריחה אותו ובתקופה שקנה לי אותם כל דבר שהייתי עושה או אומרת "אה זה העגילים שקניתי לך? סבבה"
את הפלאפון הראשון שלי אני קיבלתי בגיל 14 וגם זה היה רק בשביל שארשם לבית ספר מקצועי


בקשר לבית ספר מקצועי אם להרחיב כמובן שאחרי שההורים שלך כל כך מדכאים אותך זה משפיע עלייך
הביטחון שלי ירד מגיל קטן נעשיתי ילדה שקטה וחרדה חברתית
לא יוצאת הרבה מהבית ובאיזשהו שלב גם לבית ספר הפסקתי ללכת כי לא התחברתי לילדים מן הסתם
הן ראו אותי קרה ומרוחקת והחליטו להפוך אותי לשעיר לעזעזאל
אף פעם לא הראיתי שאני עצובה תמיד הדחקתי והעמדתי פנים לעצמי ולכולם שאני בסדר
בזמן האחרון אני בוכה יום יום בלילה מבלי שאף אחד רואה מרגישה ריקנות גדולה
חסרת חיים פתטית
עשיתי החלקה שעלתה מאוד יקר (כמובן שמה פתאום שההורים שלי ישלמו על זה אני שילמתי על זה בעצמי מכסף שהשגתי מעבודה ברשת)
זה העלה לי טיפה את הביטחון כולם החמיאו לי ואמרו שיפה לי (חוץ מהמשפחה כמובן אפילו שזה לא היה מכספם)
התחלתי להסתכל במראה יותר לקנות בגדים יפים (כמובן שגם את הבגדים קניתי בעצמי)
בסופו של דבר מן הסתם שזה לא קידם אותי נפשית בכלום
אני עדיין חרדת חברתית (אומנם זה שאני יודעת על הבעיות שלי עוזר לי קצת יותר אבל עדיין לא ממש)
אני יודעת שכל מה שכתבתי נשמע דיי שטחי אבל זה לא ככה

בחיים לא הרגשתי שייכת לאף מקום
לא בבית ספר
לא במשפחה (ואנחנו משפחה דיי קטנה אין דודים וכאלה גם הדודים שיש ההורים המנותקים שלי לא מדברים איתם)
מרגישה בודדה כמו בכלא של החיים
ועם רקע חיים חרא כמו שלי לא חושבת שאצליח לצאת מזה אי פעם
טכנית אני אדם שלא נחשב חי גם ככה
מה ההבדל ביני לבן אדם מת למעשה?
גם לי אין חלומות גם אני לא יוצאת מהבית גם אני בקבר
את מרבית זמני אני מעבירה בשינה ובצפייה בסרטים ובסדרות במחשב כמו רוח רפאים
בוא נגיד שאני לא היחידה עם אובדניות ודיכאון במשפחה הזו
אחי בכיין שערק מהצבא
אחותי ממורמרת שכתבה בעבר באינטרנט דברים על התאבדות (שאגב בגללה הגיעה לבית משטרה) תכלס למדתי את זה ממנה את הקטע של לפרוק ברשת (כמובן דרך פרוסקי חחחחח)
אמא שלי מוזנחת עצובה שנראה כאילו סבלה הרבה בילדותה ממשפחתה גם היא
אבא שלי המדוכא הראשי


סורי על הכתיבה הדפוקה ככה זה שגרים במסדרון (פוחדת שיעברו ויראו אותי ויחפרו לי על זה)
באמת שבדרך כלל אני מתנסחת קצת יותר נורמלי

קיצר מי בעניין של איזה שיחת רחמים עצמיים?
יהיה נחמד לשמוע עוד קצת אנשים שרוטים כמוני