איך משתחררים מכעס ושנאה כלפי אמא?

שלום לכולם.

תקופה מסויימת שאימי לא מקבלת את בן זוגי, לא משנה כמה המשפחה המצומצמת והמורחבת מנסה לשכנע אותה לקבל אותו,וכולם כולל כולם רואים בו רק טוב, ולא משנה וכמה הוא נחמד, חכם בטירוף ואיש טוב. אמא שלי פרימיטיבית, והחליטה פשוט לסמן אותו באיקס.
(לדעתי- היא פשוט מוציאה עליו את תסכולי החיים שלה. חיי הנישואים שלה לא טובים, הפרנסה גם לא משהו, היא לא עובדת ולא מסופקת בחיים מכלום).

לאחרונה אימי החלה להטיל סנקציות עליי ועל בן זוגי- למשל לא מאפשרת לי לקחת את האוטו שלי (לא בדיוק שלי- ההורים קנו לי את האוטו, ורק אני משתמשת בו מאז ומתמיד) אם הוא גם עולה על האוטו. יוצא שהאוטו מתחת לבית שלי ואנחנו משתמשים בתחבורה ציבורית. פשוט בלתי נסבל. היא טוענת שהיא קנתה את האוטו לצרכיי האישיים בלבד ולא לעניינים עם בן זוגי. וזוהי רק דוגמה על קצה המזלג...

התקופה הזו יצרה המון כעס וריחוק. לאחרונה בגלל מקרה שכבר לא יכולתי לסלוח עליו (פירטתי בעבר- אימי החליטה שהוא בשום פנים ואופן לא יגיע לאירועים משפחתיים ואני חייבת להגיע לבד) אני ואימי לא מדברות. לא מחליפות מילה וגרות באותו הבית. אני מתביישת להגיד, אבל למרות שאני מרחמת עליה ואני לא מאמינה שההתנהגות נובעת מרוע טהור אלא מתסכול, מרמור והיותה בן אדם לא מפותח- התפתחה כלפיה שנאה קטנה אצלי. אני מתביישת לומר- אבל אני טיפה שונאת את אמא שלי. תקופה מאוד ארוכה אני סובלת את הצעקות, הקללות, ההשפלות,אבל גם אני בן אדם, ונמאס לי. כולם מסביב אומרים לי להיות סבלנית ושאמא שלי היא אדם עם בעיה, אבל יש גבול למה שאני יכולה לסבול ולהתחשב. אף אחד לא יודע כמה סבלתי כבר והושפלתי, ודיי- נמאס לי!!! אני גם קיימת, גם לי יש רגשות!!!

כבר שבועיים אני בוכה ללא הפסקה, דודה שלי הציעה לבוא ולהשלים בין כולם, אבל פיתחתי כל כך הרבה שנאה וכעס כלפי אמא שלי שאני פשוט לא מסוגלת.אני יודעת שאהיה חייבת לעשות את זה בשלב כלשהו. אני בתהליכים מתקדמים לעבוד במשרה נורמלית,אני מאוד מקווה שאתקבל כדי לעבור כבר מהבית הזה. כרגע אין לי אפשרות כלכלית. אני כבר מרגישה שאני משתגעת, לא מפסיקה לחשוב על זה לרגע.
נמאס לי שאמא שלי מאמללת אותי, מתעלמת ממני, מוכנה לקבל אותי "בתנאי שאני לא אשמע עליו מילה"- איפה זה קיים???

בבקשה תנו כיוון, איך משחררים את הכעס הזה??? ואת השנאה הזאת???
לא מסוגלת כבר לצאת מהבית, לא נהנית מכלום, המחשבה לא עוזבת אותי לרגע!!!
אין אפשרות לדבר איתה- תוך שנייה מתחילות צעקות וקללות. (אבא שלי לא מתערב)