הביטחון העצמי שלי בקרשים, מרגיש בודד...

שלום לכל המייעצים, קוראים לי אריאל (שם בדוי), עוד פחות משבועיים יש לי יום הולדת 13 ואני כאן בעיקר בשביל לפרוק..
אני תמיד הייתי ילד שמן כזה, מופנם ולא היו לי תחביבים כמו לשאר ילדי הכיתה..
לא הייתה לי בעיה עם זה, היו לי את החברים שלי והכל היה בסדר.. לפחות עד כיתה ג'
בכיתה ג' הייתי תמיד הילד הזה שישב בשיעור ספורט, לא התאמץ ואף אחד לא האמין בו;
לבחור אותי למשחק כדורגל? תמיד היו בוחרים אותי אחרון; היה צריך להתחלק לזוגות? המורה תמיד הייתה חייבת לבחור לי מישהו שהיה "מסכים" להיות איתי, ובאיזשהו שלב קצת נמאס לי.. ככה זה המשיך עד כיתה ד', ילדים היו מתרחקים ממני, לא היו שמים לב אליי, הייתי לבד וחברים כמעט לא היו לי, תמיד הייתי נכנס אל תוך עולם של עצמי וקורא לי בתוך הספרים.
באיזשהו שלב נמאס לי מזה שאני שקוף, וזה היה בימים של איסוף קרשים, אני העזתי להצטרף אל הכיתה שלנו באיסוף קרשים (לל"ג בעומר), ולקחתי איתי כסף (200 שקל, זה בערך חצי ממה שהיה לי בארנק באותה תקופה), וכמו "מנהג" של הכיתה אנחנו הלכנו למרכז המסחרי, ובשביל שישימו לב אליי קניתי פיצה לכולם- קניתי מגש ענקי, כולם אמרו לי תודה והרגשתי שהכל ישתפר, הכל יהיה יותר טוב וכמו שאתם חושבים, טעיתי.. באותו מרכז בזבזתי את כל הכסף שהבאתי איתי על הכיתה, לא קניתי לי כלום, ואחרי היום הזה שכולם דיברו איתי? פתאום חזרתי להיות שקוף, אף אחד לא שם לב אליי, והרגשתי פשוט דפוק על מה שעשיתי, וויתרתי. זה נראה לכם הגיוני שאי פעם יהיו לי הרבה חברים? שישימו אליי לב? זה לא שלא ניסיתי, ניסיתי ועוד איך, אבל מה לעשות? אני הייתי ילד שמן, ילדים כנראה מפחדים מאנשים שמנים, וגם לא היו לי הרבה תחביבים משותפים איתם, הם אהבו ספורט, אבל אני? הדבר היחידי שקשור אליי ואל ספורט זה ששנינו לא מסתדרים אחד עם השני..
וככה הזמן עבר עד כיתה ו', בכיתה ו' כבר הייתי חכם יותר- לא מבזבז כסף בשביל שישימו לב אליי, אבל קרה מה שקרה- הזמינו אותי למסיבת הפתעה אז באתי, הרי זה דבר כמעט נדיר שמזמינים אותי לאנשהו..
אז באתי, נהנתי ואחרי זה הגיע החלק של העוגה והחטיפים- וכמו שאתם בטח חושבים אני פשוט התנפלתי על הכל והתגובות לא איחרו להגיע (ותבינו, פעם ראשונה שזה בכזה היקף. זאת אומרת, אמרו לי את זה פעם, אבל לא כל כך הרבה בבת אחת): "ישמן" "יחזיר" "לך תעשה דיאטה" "תשאיר גם לנו יחיה" "יפרה" ואני הייתי פשוט בהלם.. (כשאני עכשיו כותב את זה עולות לי דמעות) אני ברחתי משם. בכיתי, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.. אני לא התכוונתי להיוולד כזה, לא התכוונתי להיות סוג כזה של בן אדם, לא רציתי להיות שמן, אתם יודעים?
...
אף פעם לא היה לי הרבה ביטחון. מישהו צחק עליי? ישר קישרתי את זה לזה שנאי שמן, בודד, ופשוט לא הגבתי.. בבית ספר אמרו שאם צוחקים עליך עדיף לא להחזיר ולהגיד למורה, אבל בגלל שלא היה לי את האומץ, פשוט שתקתי ושתקתי..

אחרי המקרה הזה רציתי פשוט להיעלם מרוב בושה, והבנתי בעצם שלא עוד.
התחלתי להרזות, יצאתי עם ידידה שלי להליכות ובקיצור עשיתי ספורט- ומה אני אגיד? הרזתי ואם היום תראו איך נראתי פעם כנראה לא תבינו איזה שינוי עשיתי.. בבגדים, בשיער, ואני מאוד גאה במה שעשיתי!
----
בנתיים עברתי לחטיבה, השגתי חברים חדשים (כאלה מהעבר שלי שראו את השינוי שלי ו"פתאום" רצו לדבר איתי) וגם כאלה שהגיעו מבתי ספר חדשים (שלא יודעים על העבר שלי) והיום אני יכול להגיד שאני דיי מקובל, אבל עם ביטחון עצמי מאוד נמוך, שמספיקה רק מכה אחת במקום המתאים ואני מתפרק.. אפשר להגיד שמאז אותו מקרה אני כבר לא אותו בן אדם, השתנתי לאט לאט ואולי אנשים לא שמים לב, אבל מתחת לכל זה אני אותו בן אדם רגיש שכולם התעלמו ממנו כל יום, שזוכר כל מכה (פיזית ונפשית) שקיבלתי.. "תתעלם ממנו" "תברח ממנו" "יחזיר" "ישמן"
מתחילת שנה ניסיתי להסגיר את הרגשות האלו..
בכל מקרה, אני מאודד השתפרתי בספורט- פתאום אני עוקף חצי מההקבצה שלי בריצה וכו' וכו' וכו', אבל התחביבים נשארו אותם תחביבים..
כדורגל? כדורסל? לא מכיר את הדבר הזה, וכל פעם שאני מנסה לשחק באחד מהמשחקים האלה (במיוחד כדורגל) אני פשוט נכשל כל פעם מחדש..
אז המקרה השני שפשוט גרם לי לשפוך פה הכל בפעם הראשונה קרה אתמול:
אני וחבר שלי ירדנו למגרש (בשביל לשחק כדורגל, ולמרות שידעתי שאני לא ממש טוב בזה אמרתי לעצמי "ננסה, אלה ילדים שאתה מכיר") ואחרי זה חבר של חבר שלי בא, ושניהם שיחקו ואני הייתי השוער, ובתור שוער אני גם גרוע, אז חבר של חבר שלי אמר לי "יעולב" "איזה גרוע אתה" "מה באתה לפה בכלל?" והרגשות צפו לי בחזרה..
כן, עכשיו יש לי חברים וכן, עכשיו יש לי מספיק חברים, אבל הנפש נשארה אותו דבר- וחטפתי סוגים של פלאשבקים ממה שקרה לי בכיתה ו'..
את הדמעות השארתי בפנים, ובנתיים חברים של חבר שלי באו (ואל תטעו, חבר שלי הגן עליי אבל ברגע שה"מכות" מגיעות אני לא יכול לשכוח מהן) ואני הלכתי..
הגעתי הביתה וזהו, התחלתי לבכות וככה בערך הסיפור נגמר..
עכשיו הביטחון שלי בקרשים. אני מפחד לדבר עם עוד אנשים, אני מסתגר בתוך עצמי כי כל הביטחון ש"הרווחתי" בשנה הזאתי ירד.
(אם אתם רואים האח הגדול, אז הסיפור של גיל דיי דומה לשלי, ומשפט שעוזר לי בתקופה הזאתי הוא "זה לא שאני לא מודע לשינויים שעשיתי, כל פעם שיורדים על מי שהייתי אני כמעט נשבר, אבל אז נזכר בדרך הארוכה שעשיתי ומתחיל להתגאות בעצמי" (עשיתי כמה שינויים קטנים :P )
וזה הכל. תודה שקראתם את זה, אני מקווה שמה שכתבתי פה יעזור לי.