אני מאבדת את החבר הכי טוב שלי, עכשיו הוא רוצה שקט. הכל מדרדר!

לפני שבוע נפרדתי מחבר שלי.
לפני הזוגיות היינו חברים טובים במשך 4 שנים. ואז הפכנו להיות חברים. זאת הייתה זוגיות קצרה של 4 חודשים וחצי, אבל הכרנו אחד את השני לפני כן, וזאת הייתה הזוגיות הכי משמעותית מכל הקשרים שהיו לי לפני.
הוא הראשון שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, והתאהבתי בו כמה פעמים מחדש בכל מני מצבים שבהם הוא פשוט הפתיע אותי ורק גרם לרגש שלי אליו להתחזק.
הוא הראשון שהרגשתי איתו בנוח בזוגיות- לפעמים התנהגנו בשטותיות, וצחקנו מלא, ובאמת היינו קשורים אחד לשני בצורה הזאת.
הוא הראשון שרבתי איתו באמת בלי להיפרד ממנו- כי לפני כן, בכל זוגיות אחרת, העדפתי להיפרד במקום לריב בגלל שהתעייפתי מהזוגיות עצמה, ודווקא איתו מצאתי את הכוח להתעקש עליו.
הוא הראשון שהייתי איתו אחרי איבוד הבתולין שלי, אז את כל הניסיון המיני שלי צברתי איתו.
זאת הייתה הזוגיות הכי אינטימית, הכי קרובה והכי רגישה מכל זוגיות אחרת שהייתה לי.

ואז הגיעו ימים אחרים, שבהם הבנתי שאולי אנחנו ידידים יותר טובים מאשר כשאנחנו זוג.
הוא רגיש מאוד, הוא צריך להוציא את מה שעל הלב שלו הרבה מאוד פעמים, לא אוהבת להשתמש במילה "להתלונן" בגלל שבסך הכל אני מבינה את הצורך שלו לשתף. העניין הוא שהוא בעל ראיה מאוד פסימית, והתלונן הרבה, וזה מובן בגלל שהבעיות שלו היו מובנות לי לגמרי. העניין הוא שאני אדם מאוד אופטימי והרבה פחות רגיש ממנו, ולפעמים הרגשתי כמו צבועה שאני יושבת שם איתו, מקשיבה לבעיות שלו ובאותו זמן שופטת אותו בגלל שקשה לי עם תלונות, אני לא מהאנשים הרגישים האלה שמוצאים את עצמם מבינים ומזדהים כל הזמן עם מצוקות האחר.
ואני יודעת שזו לא בעיה שלי, ולא בעיה שלו, אני בטוחה שהוא יכול למצוא מישהי שתוכל להיות מספיק רגישה בשבילו, ואני יכולה למצוא מישהו שיודע להתמודד עם החיים אולי קצת יותר ביעילות. הרגשתי פה חוסר התאמה.
כל הערכים שאנחנו מאמינים בהם הפוכים לגמרי- אני לימדתי את עצמי שהחיים טובים, וצריך להיאבק על האושר, ושלא צריך להגדיר הכל.. והערכים שלו הפוכים לגמרי, הוא אדם פסימי, בלי אמונה שהחיים באמת טובים, ובכללי הרגיש לי ממש כאילו כל שיחה על הנושאים האלו פשוט מורידה אותי למטה, גוררת אותי לחשיבה יותר אפלה, וזה הפחיד אותי מאוד.
הגענו למצב שרבנו מלא. דברים פשוטים שהוא אמר עיצבנו אותי- אפילו אם אלו דברים שכשאחרים אמרו אותם קיבלתי אותם בסדר גמור.
איבדתי את הרצון לשכב איתו, ובשלב מאוחר יותר אפילו לנשק אותו כבר לא רציתי.
הרגשתי את חוסר ההתאמה, את הפער בינינו גדל. הגענו למצב שבשבוע\ שבוע וחצי לפני שנפרדנו כבר כמעט לא דיברנו.
ביום הפרידה נסעתי אליו, דיברנו ושנינו ידענו שבאותו יום אנחנו ניפרד. אבל זה היה כל כך קשה, הרבה בכי. אני בכיתי מלא, למרות שאני זאת שיזמתי את הפרידה, ואפילו הוא בכה, למרות שהוא ממש לא אדם שבוכה. אחרי הפרידה היינו יום שלם ביחד, היינו מחובקים, התנשקנו, והרגענו אחד את השני שזו פרידה טובה ושאנחנו נישאר חברים טובים מאוד אחרי, ושאנחנו צריכים להמשיך לדבר ושאנחנו בסדר.

בימים הבאים דיברנו, זה היה מאוד מוזר, כל אחד פחד לומר משהו שהוא לא במקום. ולעט לעט בימים האלו חזרנו להרגיש כאילו כלום לא קרה, כאילו לא נפרדנו, והסיבות לפרידה כבר נעלמו ולא הבנו כבר למה נפרדנו- שנינו עדיין אוהבים אחד את השני מאוד מאוד. אז אמרנו שניפגש בראשון, נדבר, ונחזור להיות ביחד באופן רשמי.

עבר יום יומיים, בלי שהנוכחות שלו תבלבל אותי, והסיבות לפרידה חזרו- השיחות איתו כאילו כלום לא קרה החזירו אלי את כל הדברים הרעים ולמרות הקושי, ידעתי בצורה הכי הגיונית שאנחנו לא מתאימים ואני לא צריכה להיות אגואיסטית כדי שנחזור ואז אני אפגע בו שוב.
אז אמרתי לו שאנחנו לא צריכים לחזור לפי דעתי, שאנחנו גם צריכים קצת זמן של שקט, זמן בנפרד כי כשאנחנו ביחד כל הסיבות לפרידה נעלמות וכל מה שאנחנו רוצים זה להיות ביחד ולנשק אחד את השני. אבל הרגשות האלו נמשכים רק כל עוד אנחנו פרודים ומרגישים מה אנחנו מפסידים, כי קשה להתנתק מ4 חודשים כאלה משמעותיים ולחזור לחיים לפני.

הוא נפגע מזה שאמרתי שאנחנו לא צריכים לחזור אפילו יותר מהפרידה עצמה, אולי כי זה לא היה פנים מול פנים כמו בפרידה ולא ראה שזה שובר גם אותי..

אז הוא אמר שהוא צריך שקט.

כשהוא אמר את זה התחלתי להילחץ ונכנסתי לפאניקה, אני מרגישה שהכל מתמוטט, משהו נלקח ממני בכוח. הוא החבר הכי טוב שלי, אני עדיין אוהבת אותו ואני רוצה עדיין לשמוע ממנו, לדבר איתו, גם אם הוא לא יהיה שלי.
אני יודעת שזאת זכותו, זאת הדרך שלו להתמודד, כי אם זה היה תלוי בו, לא היינו נפרדים. אבל אני מפחדת כללללל כך שהוא יעלם לי מהחיים, רק החשיבה על זה מעלה לי דמעות בעיניים ואני לא יודעת מה לעשות.

הכל מתפרק, מה לעשות? הכל מבלבל ומסתחרר במהירות מטורפת, כל יום מאז שעה אחת אני בטוחה שאני רוצה לחזור, לחבק אותו ולנשק אותו, ושעה אחרי אני מבינה כמה שהזוגיות הזאת לא מתאימה וכמה שאנחנו צריכים להמשיך הלאה...

אני אבודה. מה לעשות? איך להתמודד? איך להחזיר את החבר הכי טוב שלי? אולי לחזור? ואולי הפרידה היא טובה? אני מרגישה שהרסתי הכל.